יעקב נחומי, מחסום ביתר, לפנות בוקר

"רוח רוח", מסמנים השומרים לקבוצת הפלסטינים שמצטופפים עם אור ראשון במעבר ביתר-עילית.

בכל יום עוברים כ-700 פלסטינים במעבר, בדרכם לעבודה בעיר. קבלנים חרדים ממתינים להם בשער, כשבידיהם צרור אישורים ביטחוניים וקבלה על תשלום אגרה במינהל, ומקבלים אותם תחת אחריותם למשך יום העבודה.

בעבר הייתה אבטחת אתרי הבנייה בידי הקבלנים, עד לביקור של מפקדי צה"ל בגזרה. אלה קיבלו החלטה שאבטחת אתרי הבנייה תעבור לאחריות 'בטחון ביתר' - חברה שהוקמה על-ידי ראש העיר, מאיר רובינשטיין. וכך, מידי יום מתקיימים סיורים של אנשי חברת האבטחה, למניעת הסתננויות של שב"חים ובדיקות אישורי עבודה.

מי פה בעל הבית

מעולם לא צילמתי פלסטינים, בטח לא במחסומים. חצי השעה הראשונה הייתה קשה. מבטים מזרי אימה, תנועות ידיים, ואני עדיין לא מצלם. רק חושב איך אני מוציא מפה תיעוד מרתק.

אני נצמד ליוסי ושמואל ליד השער, משתדל כל הזמן לא לעבור את הגדר - מבטיח לעצמי לרכוש בהמשך בטחון ולעבור גם לצד השני.

הבדיקה מתנהלת כסדרה. יוסי מעביר רק פלסטינים שבידם אישורים, ושהקבלן כבר התייצב לאסוף אותם ברכבו אל אתר הבנייה. אין היתר לעובדים להסתובב חופשי ברחבי העיר.

מידי פעם מתפתח ויכוח קולני עם פועל על תוקפו של האישור שבידו. יוסי, המאומן כבר במקרים כאלו, מפגין תקיפות כדי להראות מי פה בעל הבית. הפועל מיד מתרכך, מקבל את דבריו - ועובר לסוף התור.

בהמשך יאמרו לי אנשי הביטחון כי זהו דבר חיוני ביותר. ההתנהלות מול פלסטינים היא רגישה ביותר. אתה צריך לתת להם כבוד, ומצד שני לא להפגין חולשה בפניהם.

לפתע אני מבחין בחרדי המתקרב לאזור השער, ומנהל דיון עם השומרים. הוא אחד הקבלנים שמעסיקים את הפלסטינים בעיר. הוא שם לב אלי בזווית העין, ואחרי סידור הפועלים שלו - ניגש אלי.

"מי אתה? על מי הכתבה?" הוא שואל.

אני מספר לו.

"אתה הולך לכתוב רע או טוב?"

"אני לא כותב לא רע ולא טוב, אני כותב ומצלם מה שאני מרגיש ובעיקר מה שאני רואה".

"נו, אז מה אתה רואה" הוא מקשה.

תשמע, אני אומר לו, קצת קשה לי לראות חרדים מכניסים אויבים אל תוך העיר שלהם, אל הבית שלהם, קרוב למשפחות שלהם.

הוא מסתכל עלי בצורה מוזרה. "אז מה אתה רוצה שנעשה? יש לך פיתרון? תושבי העיר רוצים לשפץ, יהודים לא מוכנים לעבוד בזה, אז אנחנו מביאים את הפלסטינים".

אתה לא מפחד, אני שואל. סיפרו לי אנשי 'בטחון ביתר' שלפעמים הם מגיעים לבתים ורואים פועלים ובצד אישה מנדנדת עריסה עם תינוק בן יומו. הרי הם בסופו של דבר ערבים.

"אתה צריך להכיר את המנטאליות שלהם", הוא אומר. "אני עובד איתם כבר עשור ואנחנו כבר חברים. במצב ביטחוני רגיש הם מזהירים אותי לא להיכנס לכפר כי קצת מסוכן".

בעת מלחמה, חס וחלילה, אתה חושב שהוא גם יהיה בעדך? אתה לא חושב שהוא ימכור אותך?

הוא מסתכל עלי, מתקשה לענות - ומנסה כיוון חדש. "יש להם פה אינטרס חזק. אנחנו מפרנסים אותם ואת כל הכפר. הם יודעים שאם יקרה פה משהו, העיר נסגרת בפניהם".

על המנטרה הזאת חוזרים גם שאר האנשים עימם שוחחתי. אך הפחד עדיין מכביד עלי. לחשוב שאפשר לבטוח ב-700 פלסטינים שנכנסים לתוך העיר, מסתובבים ליד מוסדות החינוך - ואני צריך להיות רגוע רק כי מישהו חושב שיש להם אינטרס.

ומה יקרה אם למישהו מהם 'יקפוץ הפיוז'? אני מפריח את השאלה לחלל האוויר - ונשאר ללא תשובה.

יש להם סכינים בלי סוף

השעה 08:00.

אחרוני הפועלים נכנסים בשער. אני יוצא אל בניין המינהל, מכין כוס קפה, ומתיישב לשיחה קצרה עם רענן הקב"ט, מי שדאג שכל הגורמים הרלוונטיים ישתפו פעולה עם כתבה זו.

ממול לשלחנו מסך המציג את כל המצלמות המוצבות באזור ומשדרות 24 שעות את כל הנעשה בצמתים המרכזיים של העיר. "העבודה היא סביב לשעון", הוא מספר. "ארבעה רכבים מסתובבים בכל משמרת, בכל שעות היממה. אנו מחזיקים צוות גדול ומאומן לכל מקרה שלא יבוא".

אנחנו נכנסים לחדר הפיקוד. מפה מפקחים על כל הנעשה ומזניקים כשצריך את רכבי השטח. רענן מספר על כיתת הכוננות, בה מתנדבים תושבי העיר.

הפטרול הראשון ברחבי העיר ומסביב לגדר יוצא לדרך, ואני עימו. אשקר אם אומר שזה לא הזכיר לי את שביל הטושטוש בגבול לבנון. הרכב עוצר ליד שער שנראה לא סגור. מפקד הסיור כמעט ומודיע על חדירה, אלא שאז מתברר שהשער לא נסגר כראוי על-ידי עובדי חברת החשמל שביצעו עבודות במקום.

אנו ממשיכים בפטרול. נעצרים ליד גינה ציבורית בה יושבים כמה פועלים. הם מתבקשים להוציא מסמכים ואישורי שהייה. חלקם מתרעמים על ההטרדה באמצע ההפסקה מהעבודה.

במהלך הנסיעה אנו מבחינים בעבודות צביעה של גדרות תלמוד-תורה. יוסי מזהה שאין אבטחה צמודה לפועלים, על-פי התקן הקובע כי בעת שפועלים נמצאים בתחומי הת"ת, ליד תלמידים, חובה להצמיד שמירה.

אנחנו עולים למעלה. השומר נראה לחוץ מהופעת סיור הביטחון. הוא אמור לתת דין וחשבון. המחזה שנגלה לעיניי די מפחיד: ילדים, בפאותיהם המסולסלות, מתבוננים בפועלים הפלסטינים ומתבדחים איתם משל היו חבריהם.

הקבלן נקרא למקום וזוכה לאזהרה על החריגה מהתקן. נראה שהוא זועם על הפרעת ארוחת הצהרים שלו, אליה יצא, והשאיר פועלים בתוך תלמוד-תורה ללא אבטחה.

גם אנחנו נגשים, אחרי חצי יום עבודה, להפסקת אוכל קצרה, ומתיישבים באחת מגינות העיר.

תגידו, אני שואל, אתם עומדים ליד השער. אין פחד שפועל עצבני שלא הכנסתם אותו, בגלל שאין בידו אישורים, ינקוט באלימות.

הם עונים מיד ובביטחון: "הם מפחדים. הם יודעים בדיוק מה יקרה אם תהיה אלימות".

מה יקרה במצב כזה?

"לא צריך להגיע לאלימות קשה", אומר יוסי. "דחיפה קלה ומיד אנחנו מזעיקים תגבורת. התוקף יושכב ארצה ומיד יילקח למעצר - והשער ייסגר באותו היום.

"אני מבין שקשה לך לקבל שכל האבטחה כאן מושתתת על פחד. אבל צריך לדעת שככה זה עובד בתרבות שלהם. רק ככה הם מבינים".

ועד כמה הבידוק רציני, אני שואל.

"הם יכולים להכניס כלי עבודה, אבל לא סכינים". אבל הוא ממשיך וצוחק: "באתרי הבנייה יש להם סכינים בלי סוף".

הם מבינים את הקושי שלי ומפנים עיניהם כלפי השמים. "אנחנו לא עושים כלום. השמירה מגיעה מלמעלה. קצת מסתובבים, קצת מסתכלים, אבל אם יום אחד מישהו מהם חס וחלילה ירצה לעשות משהו, רק בורא עולם יוכל לעצור אותו".

כרגע יש אינטרס משותף

ההפסקה מסתיימת ואנו ממשיכים לסייר באתרי בנייה, לאתר שוהים בלתי חוקיים. יוסי כבר מכיר את העבודה על בורייה ומגניב לאוזניי סוד מקצועי: "כמעט בכל מקצועות הבנייה יש פועלים פלסטינים עם אישורים. המקצוע הנדיר שמחזיקים בו בעלי מקצוע בלי אישורים הוא התקנת הרעפים. בכל אתר בנייה שאני עובר ורואה פעילות ברעפים, אני עולה לבדיקה.

יוסי ושמעון, צוות הפטרול, נכנס לדירה. יש כאן שלושה פועלים. הם מפסיקים מיד ממלאכתם וניגשים להוציא אישורים. כך אנו עוברים דירה דירה. ניכר שעם השנים נוצר קשר בלתי אפשרי בין הפקח למפוקח. הם מחליפים צחוקים והיסטוריה מקומית, ואני תוהה איך בתוך בליל הרגשות אפשר לשמור על שפיות.

לרגע אחד אתה נמצא מהצד המפקח, זה שצריך להוביל ביד קשה ולגדוע כל ניסיון של פעילות בלתי חוקית ומסוכנת. מצד שני, ישנם אלו שמתמידים באישורים מסודרים ואיתם כל מה שנותר לך הוא להיות נחמד. מצד שלישי, אסור לך לשכוח לעולם שהם ערבים, שהם שונאים אותך, וביום פקודה השנאה שמפעפעת בסתר תיהפך לגלויה והרסנית.

איך מנתבים בין הרגשות, אני שואל את שמעון, אחד מאנשי הפטרולים הוותיקים ב'ביטחון ביתר', הדובר ערבית שוטפת שמסתחבק עם הפועלים. הם יודעים שאתה שונא אותם ומסתכל עליהם כאויב?

"בטח, הם יודעים והם גם שונאים אותי. אבל כרגע יש אינטרס משותף. אנחנו צריכים אותם לעבודה והם צריכים אותנו לפרנסה, וזה מה ששומר על האיזון. אני מכיר אותם ואת המשפחות שלהם. הפועלים שאני מפקח עליהם היו ילדים כשפיקחתי על ההורים שלהם.

עם ביטחון כזה, ובפעם האלף שאני שומע על אותו אינטרס ידוע, איני יכול להתווכח. כנראה יש משהו בזה, ואפילו אצלי, הפחדן מבני-ברק, משהו מתחיל להתרכך.

מישהו למעלה, מתחיל לברוח...

האקשן שאני תמיד מחכה לו, מגיע. אנו עוברים ליד אתר בנייה. יוסי ושמעון רואים מהחלון פעילות על גג הרעפים.

יוסי אומר: "מישהו למעלה, מתחיל לברוח". שניהם קופצים מהרכב. אני אחריהם, מלא אדרנלין. נכנסים לדירה ומתחילים לקבץ את הפועלים לחדר אחד.

שמעון מתחיל בתחקור על העבודה ברעפים, ויוסי עולה למעלה לחפש את הפועל שנמלט.

בדרך-לא-דרך הוא עולה למעלה לגג. אחרי כרבע שעה הוא יורד ומחמיץ פנים. כנראה שהפועל הצליח לברוח. אך הם אינם מוותרים. הפועלים נקראים לחדר המדרגות, להמשך התחקור. ניכר בפניהם פחד.

יוסי מודיע לאחד מהם כי אם לא יסגירו את הנמלט, כולם יקבלו "מנוע" ולא יוכלו להיכנס לעבודה בעיר, למשך תקופה ארוכה.

הפועל מתחנן על נפשו. יוסי ושמעון לא מראים סימני שבירה. הקבלן הראשי נקרא להגיע מיד למקום. הוא מגיע ומבטיח שהוא הוא זה שעבד על הרעפים ויצא מהדירה. איך הוא יצא אם יש כניסה אחת לבניין? דרך הגג השני, הוא טוען.

יוסי ושמעון מחליטים לא להלהיט הפעם את האווירה ומוותרים על הזמנת משטרה וצבא לחיפוש נרחב, לא לפני שהם משאירים אזהרה לקבלן הראשי: "בפעם הבאה שיהיה איזשהו חשד, אפילו קל, אנחנו משביתים לך את העבודה למשך חודש - ואז לא יעזרו תחנונים".

בדרך חזרה למבנה המינהל, יוסי מתקשה לקבל שמישהו ברח לו. הביטחון בעיר חשוב לו מאוד. אני מנסה לעודד אותו על יום מלא פעילות ועשייה מקצועית, אבל הוא מתקשה להתנחם.

• • •

אני מתחיל להתגלגל ברכבי חזרה למרכז הארץ. בפעם הראשונה אני מבין את האמירות "מדינת ת"א", ו"דמם של המתנחלים הפקר", ועוד כהנה וכהנה.

אני אכן בא מ"מדינת ת"א", שם אין כיום שמץ, ולו הקלוש ביותר, איך זה לחיות יום-יום כשערבים פלסטינים מסתובבים בבית ספרי, בביתי, ברחובות שכונתי - והדבר ההגיוני היחיד ששומר עלי הוא ה'אינטרס'.

ובעיקר סוף-סוף התחלתי להבין עד כמה הארץ קטנה, עד כמה היא מסוכנת, ועד כמה התושבים הללו, אלו שיושבים בערי הספר הם הגיבורים שלנו, השומרים שלנו. השומרים האחרונים על גבולותיה של ארץ האבות.

• • •

את הרעיון לביצוע הכתבה קיבלתי במייל, צילומים ששלח לי צלם עיתון 'המבשר', ידידי אלי סגל, שצילם את אנשי האבטחה. התמלאתי קנאה ויצאתי לבצע כתבה. ניסיתי לשחזר ולו במעט את מה שאלי הציג - אך ללא הצלחה יתירה :)

src='https://storage.bhol.co.il/images/jgvzm-ryx5i/media/384306/_imagebank_orig_orig_9c79e6f61f4243aab2a44a884b8d35c6.jpg' alt='' width="480" />

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!