יגאל עמיר הוא חרדי - לא רפורמי // דעה

במאמר דעה פרי עטו של ישראל פרידמן, השווה עורך העיתון הליטאי-חרדי 'יתד נאמן' את ההיגיון של יגאל עמיר לזה של התנועה הרפורמית. העקרון הרפורמי על פי פרידמן הוא, "לכופף את התורה שלא משתנה, למה ש'אני חושב שזה נכון'". יש חוסר הגינות בהכפשת הרפורמים דרך קשירתם אל יגאל עמיר, אך מעבר לכך, בפרשנות של פרידמן את יגאל עמיר וכוונותיו הוא משקף זלזול בתפקיד התורה בעבור העם היהודי ומעלה שאלה מהותית בנוגע לאחריות החברה החרדית על כלל ישראל.

על פי פרידמן, יגאל עמיר ומרעיו "היו ציונים, על כל המשתמע מכך". אלא שההפך הוא הנכון: עמיר קרא תיגר על הציונות והתנגד לה. הוא ראה במוסדות המדינה עיוות שיש להחליפו ובראשיה כמובילים את העם היהודי לאבדון. אחד ממכריו של עמיר התראיין לאחר הרצח ואמר כי ליגאל עמיר לא היה כבוד למדינה, סמליה ודגלה.

יגאל עמיר, מספרים חוקרי שב"כ, טען כי פעל על פי דעת רבנים והיה שליחם. הוא אמנם לא פרש את תפישת עולמו ברבים, אך עיון בספרה האוטוביוגרפיה של אשתו, והתבטאויות אחיו שהרושע בשיתוף פעולה לרצח, מלמדים פרק בדחייתו את הציונות. אישתו מתארת את הציונות מצד אחד כתנועה פוליטית שאיפשרה את מחייתם של יהודים בישראל, אך מצד שני גם כתנועה הנגועה בהשפעת הגויים ואשר השתדלה לדכא את יהדותם של העולים ארצה. אחיו, חגי עמיר, אשר קילל את מדינת ישראל פעמים רבות וידוע בסלידתו ממנה, השווה לא מזמן בתגובה בפייסבוק את ישראל לגרמניה הנאצית כשקראה לה "הרייך הרביעי".

ישנם כמה מרכיבים בסיפור חייו של עמיר שכדאי להתעכב עליהם כדי להבין את סלידתו מהציונות. ראשית, שני הוריו התחנכו במוסדות חרדיים. אביו, למרות שמוצאו מתימן, התחנך במוסדות חרדים-אשכנזים, עד היום לובש שחורים, ואפילו מדבר יידיש. אמו, אשר נולדה במסע מתימן לארץ הקודש, גם היא התחנכה במוסדות חרדיים ולמרות שמשפחתם לא הייתה חרדית במובן הקלאסי של המילה, הם היו בהחלט בעלי נטיות חרדיות, ולהוכחה, עמיר החליט על דעת עצמו ללמוד בישיבה החרדית-תיכונית "הישוב החדש", בה גם התחנכו הרב הראשי האשכנזי לישראל, הרב דוד לאו וחבר הכנסת משה גפני, יו"ר דגל התורה.

עמיר, אשר הראה לפני רצח רבין מודעות לדיכוי המזרחים והתחנך במוסדות חרדיים לפקפק במדינה, לא פעל מטעמים ציונים כלל וכלל, לפחות לא במובן המקובל של המילה. יותר מכך, הוא סבר כי מנהיגי הציונות פעלו כדי לעקר את היהודים מאמונתם.

עמיר לא פעל ממניעים "רפורמיים" אלא מפני שהאמין כי הוא מקדם את הגאולה. למרות שפרידמן איננו יורד לעומק הדברים, הוא אכן מציין כי עמיר היה שטוף אמונה משיחית. עד כמה יגאל עמיר פעל מתוך אמונה משיחית? עיון בשמות המעורבים בעלילה מגלה טפח מתפישת עולמו. שם אימו של עמיר "גאולה", שמו "יגאל", ושמו הפרטי של רבין הוא כמובן יצחק - בנו של אברהם אשר הקב"ה דרש להקריב לו כקורבן. עד כאן הקורא הביקורתי עלול לחשוד שאני מארגן את העובדות באופן שמשרת את הטענות שלי אך שלא בהכרח נהגה על ידי עמיר.

אך לפני תשע שנים - ביום רצח רבין השתיים עשר - הובא במצוות ברית המילה בנו הבכור של יגאל עמיר ולו ניתנו שלוש שמות אשר שופכות אור על הדברים. שני השמות הראשונים מבין השלושה נבחרו, כך מספרת בספרה האם לריסה טרימבובלר, מתוך הפיוט "עת שערי רצון" לר׳ יהודה בן שמואל עבאס. הפיוט אשר נהוג לזמרו בקהילות רבות בראש השנה וביום הכיפורים מתאר את עקידת יצחק כרגע של קשר בלתי אמצעי בין הקב"ה ואברהם אשר ניתן לפרש אותו כשער לגאולה, "עת שערי רצון להפתח/ יום אהיה כפי לא-ל שוטח/ אנא זכר נא לי הוכח/ עוקד והנעקד והמזבח".

עוד מסבירה טרימבובלר בספרה, כי השמות ינון ואליה מיוחסים למשיח, כמו גם שמו השלישי של חתן יום ההולדת השבוע, "שלום", על שם סביו של אביו, סלים. במילים אחרות, בשמות בנו של יגאל עמיר טמון משהו מהסיפור אותו עמיר רוצה לספר: הוא ה"גואל", מעשהו היה הקרבת קורבן "יצחק" בעבור עם ישראל שנועד לקרב את הגאולה העתידית. העובדה שבנו של עמיר נושא את שמותיו של המשיח לא אומרת בהכרח שעמיר רואה בבנו את המשיח, אבל זה בלי שום ספק מבטא את ההשתוקקות הגדולה והממשית שלו לגאולה.

המשיחיות של עמיר וערגונות הגאולה שלו אמנם מסוכנות ומובילות לשפיכות דמים, אבל אינה רפורמיות בשום צורה. עמיר איננו מאמין שהוא עושה חוק לעצמו כפי שלכאורה ועל פי פרדימן עושים הרפורמים, אלא להפך: עמיר האמין כי הוא מקיים את הציווי בדרגה הגבוהה ביותר.

גם אם פרידמן טועה במפגיע בתיאור הרפורמיות ואיפיונו של עמיר, לא בכדי הוא מתריע בפני ההתעוררות המשיחית. היום ישנם יהודים רבים אשר רואים ביגאל עמיר דוגמא ומופת ורבנים משיחיים, חלקם קשורים לחב"ד, מעוררים בתלמידים שלהם את מה שלא צריך לעורר ומעודדים אותם לפעולות אלימות נגד שכנים שאינם יהודים. לדוגמא, לפני מעט יותר משנה, לאחר שקרני הבוקר העירו על הכפר דומא בה התרחש הטבח הנורא של משפחת דוואבשה בידי יהודים מהגבעות התגלתה הכתובת "יחי המלך המשיח".

בימיו של הרמב"ם בקרב קהילת יהודי תימן, קם משיח שקר. ראשי הקהילה שיגרו למורה הנבוכים איגרת בה תהו על קנקנו של המתעטף בגאולה והרמב"ם ענה להם נחרצות שכזבים בפי "המשיח". זהו לא מקרה נדיר. משיחי השקר מלווים את העם היהודי לכל אורך שנותינו שכן הכמיהה לגאולה לעתים מערערת את נפשם של אנשים. וכפי שבהיסטוריה היהודית לכל אורכה ורוחבה, גם בצנעה וגם בברוקלין, התעוררה הסכנה באלו שחושבים ביהירות וגאווה שנפלה בידהם הזכות להיות קבלני זירוז הגאולה, ככה גם לכל אורך שנות היהדות המסורות היתה לשמור על הניצוצות אך גם להזהר בהם ולהחביא את הסודות.

הרמב"ם, ידוע לכל, לא ביאר את כל חוכמתיו אלא הצפין אותם יפה יפה בין שכבות שונות של פירושים כדי שלא כל אחד יוכל לעשות בתורה כשלו. מי שרוצה ללמוד את הרמב"ם צריך להתאמץ, לבטל את עצמו מול התורה, לרכוש את קו המחשבה והתפישה המוסרית המורכבת של הרמב"ם לפני שיוכל לצלול פנימה. הרמב"ם הכיר בסכנות הנחישות לקירוב הגאולה ושימור המסורת היהודית הוא שימור הזהירות מסכנות זירוז הגאולה.

זהירות שבעתיים צריך לנהגו עם אנשים צעירים שדעתם הרי קלה. ואכן, לא פלא שגילם של אלו אשר פועלים בימינו לזרז את הגאולה באמצעים אלימים לא עולה לרוב על 25, כמו יגאל עמיר בלילה בו סחט את ההדק, או כפי המואשמים ברצח בדומא אשר אחד מהם עודנו קטין.

רבים שואלים את עצמם, היכן הרמב"ם של זמננו?

בשאלה הזו, הקהילה החרדית בישראל עומדת למבחן. עם הדרדרות האירועים באירופה ראשי הישיבות החסידיות והליטאיות המשיכו בהתנגדותם לציונות. כתוצאה, יהדות אירופה כפי שהייתה ערב עליית הנאצים לשלטון נכחדה כמעט כליל. דווקא הציונות השנואה הפכה להיות המושיעה של הקהילות שנמלטו מפולין ואוקריאנה ולמרות האיבה ההיסטורית בין החרדיות לציונות, הקהילה החרדית היום, גם אם איננה מושלמת, משגשגת. משימתה המוצהרת של הקהילה לאחר השואה היתה להקים מחדש את עולם התורה. היום בטוח לומר: לא היתה תקופה בה ליהודי היה קל יותר להתקיים בבטחון מלימוד תורה. המציאות אמנם לא פשוטה, אך הפריחה הכלכלית והבטחון היחסי של הקהילה החרדית והיהודית בכלל לא דומה לאף תקופה בהיסטוריה היהודית.

ובתוך המדינה הציונית, הקהילה החרדית לקחה על עצמה להיות עמוד תווך נאמן למסורות היהודית. זהו תפקיד, לא רק תירוץ. וחלק מדרישות התפקיד כוללות להגן על היהודים מהסכנות שיש בניצוץ הגאולי שהוא חלק מהדי. אנ. איי היהודי הרבה יותר זמן מהאובססיה לפרסי נובל.

גדול הדור הרב שך, ראש ישיבת פוניבז' ונשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שאחר כך הפכה לדגל התורה, מי שהנהיג את הזרם החרדי-ליטאי, הבין את התפקיד הזה. הוא התנגד נחרצות לרבי מילובביץ', קרא לחב"ד "הכת הידועה", "הדת הדומה ביותר ליהדות" ואת נשיאה השביעי כינה "משיח שקר". כשפרידמן משווה בין עמיר לרפורמים הוא מתנער מהאחריות לכך שעמיר, גם אם לא היה חרדי, בהחלט התחנך והיה מושפע מהחרדיות.

ההתעוררות המשיחית שפוקדת את העולם היהודי היום מסוכנת ואלימה. למוסדות המדינה - הצבא, השב"כ והמשטרה - יכולת מוגבלת לסכל פיגועים שנעשים בשם משיח שקר ולחברה החילונית אין כלים כדי להבין את האירועים הללו. כעת העת לראות האם גם למנהיגים החרדים היום, כמו לרב שך, תהיה תפישה מגובשת בדבר אחריותם על הגנת כלל היהודים היושבים בציון מפני סכנות הרצון לזרז את הגאולה שניטע בנוער הגבעות, העולים להר הבית, והמתפלחים לקבר יוסף אשר בדיוק כמו קיצוניים משיחיים בתקופות אחרות, פניהם לשפיכות דמים ומלחמה.

(הכותב הינו עיתונאי וסופר ירושלמי, חוקר את נושא המשיחיות וזהויות אתניות. בן ל"חסיד קרליבך" ועמית במכון מנדל למדעי הרוח כמלגאי לתואר שני במזרח תיכון)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!