רחל אמנו מבכה עם הורי וילדי חטופי תימן

רחל אמנו, האמא הגדולה והרחומה, מבכה את בניה. מי כמו רחל אמנו שכל כך רצתה ילדים מיעקב אבינו עד שכבר זכתה להינשא לו כנגד כל התחבולות של אביה, חיכתה כל כך הרבה שנים עד שנולד בנה יוסף ואחר כך כשנולד בנימין היא ניסתה במבטה האחרון בו לצרוב את כל אהבתה אליו בידיעה שלעולם לא תזכה לגדלו ולהראות לו אהבת אם, מי כמוה יכול להבין את כאבם האדיר של הורי חטופי תימן, מזרח ובלקן? (ילדי תימן מהווים שני שליש מהחטופים בעוד ילדי הבלקן והארצות המזרח מהווים את השליש האחר).

כמו יעקב אבינו שמאן להינחם על יוסף גם להם היה קשה להינחם, אולי חלק בנשמתם ידע במקום מסוים שילדיהם בחיים. אך בפועל, תמימים שכמותם, רובם האמינו לרשויות שבמצח נחושה שיקרו להם שילדיהם היקרים נפטרו בעוד הם מאחורי גבם העבירו אותם למשפחות "נאורות" יותר מחוסרות ילדים.

רשויות שלמרבה הזוועה הוסיפו חטא על פשע וניהלו את האימוץ הלא חוקי בדרך כל כך מרושלת, עד כי בחלק מהמקרים הופיעו פתאום אחרי שנים של אבל וצער, צווי גיוס ע"ש הנפטרים, לפעמים עוד קודם לכן נציגי משרד החינוך חיפשו את הנעדרים מבתי הספר. אירועים שחזרו על עצמם ובסופו של דבר הובילו בין השאר, לתגלית חלק מהזוועות של הפרשה שעד היום עוד לא ברורים מימדיה המפלצתיים.

מי כמו רחל אמנו, יכול להבין את הכאב והאימה שמאיימים לפוצץ את הנשמה שכל כך הרבה שנים בצער?

איך נראה קידוש בבית שבו האבא תוהה אם בשבת מעין עולם הבא, ילדו צופה בו מעולם הנשמות או שאולי הוא מסתובב חי בינינו בלי שאפשר לאתרו? הרי איך אפשר לאתר כשאין תיק אימוץ מסודר וכל כך הרבה פרטים חסרים ולא תמיד ניתן לפתחו בכלל?

ידוע כי לשמחות מזמינים נשמות של קרובים. איך נראית חתונה של בת ישראל שלא יודעת אם להדליק נר ולהזמין את נשמת אחיה לחתונה שלה או שאולי בכלל אחיה מסתובב אי שם בינינו, מוזמן לחתונה אחרת לגמרי?

איך מרגישים בבית של תורה המלא בצער על אובדן של ילד שבכלל לא ידוע מה עלה בגורלו? במיוחד כשברור שאלו שלקחו את הילד בזמנו, לא ממש טרחו לחפש לו בית שומר תורה ומצוות? הרי הם בודאי חיפשו בשבילו משפחה "מתקדמת ונאורה" יותר?

איך אפשר לחיות במדינה שהרשויות בה בגדו בצורה האכזרית ביותר באזרחיה וניצלו בעזות מצח בלתי נתפסת את תמימותם? איך אפשר להמשיך לשרת ולתת אמון במדינה עליה חלמו 2000 שנות גלות ואליה הגיעו במסירות נפש בדרך לא דרך?

זכיתי להכיר אישה יקרה שאחיה כמעט נחטף בילדותו לאחר שסבל מהתייבשות ואושפז בעודו רך בשנים. יומיים אחר כך האחיות והרופאים הודיעו לאבא שהילד מת ושהם קברו אותו בחצר בית החולים. אלא שלמזלה של המשפחה הזו האבא לא היה תמים ודרש בכח לראות את הגופה. לאחר שפעל בכח פיזי רב ואיים על חייו של הרופא, כדי להשתיק אותו בסופו של דבר סימנו זה לזה להביא את "הגופה". להפתעתו תוך כמה רגעים בנו נכנס חי, בריא ומחייך לחדר...

בביקור באתר של עמותת עמרם מתברר שהמקרה הזה הוא לא מקרה יחיד אם כי למרבית הצער רק בחלק קטן ממקרי החטיפה ההורים התנהלו באלימות עד שהצוות הרפואי החזיר את הילד כדי להשאיר את השקט על כנו...

ובעוד ההורים נקרעים מכאב האובדן ותסכול על חוסר המידע בתיקי האימוץ, מתנהלים במקביל החטופים עצמם שהאמינו בתמימותם לאשר נאמר להם – שהם ננטשו ע"י הוריהם... הם לא יודעים שהוריהם מחפשים אחריהם בכאב נוראי בעוד הם חיים בידיעה שננטשו והוריהם עצמם ובשרם לא רצו בהם כלל... התמימים פחות שמחפשים גם הם אחר הוריהם לא תמיד מצליחים לאתרם, שוב בשל חוסר מידע בתיקי האימוץ, עד שכבר נתנו להם לראות אותם, אם בכלל.

בעוד רחל אמנו בוכה בכי תמרורים בעולם העליון וממאנת להינחם, פה בעולם הזה, שליחי המצווה של עמותת עמרם במסירות נפש אוספים כל מידע אפשרי באתר שלהם – ממאמרים ועד עדויות אישיות של הורים וילדים כדי לנסות לעזור באיתור ומציאת המשפחות ובעיקר מנסים להאיר ולהעיר את נוראות הפרשה.

יהי רצון שזכותה של רחל אמנו תגן בעדם ובעדנו ויתקיים בקורבנות האומללים הפסוק "....מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה'.... ושבו בנים לגבולם..."

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!