הניצחון של טראמפ לפי ההסבר של הרב שך

מאות מיליוני אמריקאים השכימו בבוקר יום רביעי בתחושה שכל כך מוכרת לאזרח הישראלי. הם הלכו לישון עם מועמד אחד להנהגה וקמו לנצחון מוחץ של מי שהסקרים לא העניקו לו שמץ של תקווה. בישראל זה קרה בתשנ"ו ובתשע"ה. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות זה קרה אי פעם בשנות השלושים של המאה שעברה ולראשונה במאה זו בנצחון המדהים של דונלד טראמפ השבוע.

נתניהו בתשע"ה וטראמפ אמש היכו את הסוקרים כי הם הצליחו להגיע לשכבות חברתיות שנמצאות מתחת לראדאר. אצל נתניהו אמרו בשעתו שהוא לקח את הבחירות בזכות המסרון של "הערבים נוהרים לקלפי" שנשלח למליוני ישראלים ביום הבחירות. הבחירה של טראמפ מחייבת חשיבה מחודשת גם בנושא זה. לטראמפ לא היו שפנים של הרגע האחרון. ההיפך. השפן האחרון היה דווקא של קלינטון שאנשיה הפעילו לחץ אטומי על ראש האף בי איי שיסגור את פרשת המיילים שלה יומיים לפני הבחירות. טראמפ ניצח כי הוא הגיע לרבדים הכי נמוכים של החברה האמריקאית שלא נצפים ולא מסוקרים. אם נתניהו אכן עשה זאת הנצחון היה שלו גם בלי המסרונים.

איך ציבורים גדולים כל כך עוברים מתחת לסקרים. הכי קל לומר שהסוקרים מטים את התוצאות בהתאם לנטיית ליבם. אם רובם נוטים לשמאל ולמרכז הם מכוונים את השאלות ומנתחים את הנתונים בהתאם. אבל זה היה נכון אולי בשנות החמישים עד השמונים של המאה שעברה. לא חסרים בישראל ראשי מכוני סקרים ששייכים למחנה הלאומי. בארה"ב החלוקה בין דמוקרטים לרפובליקאים חוצה עיתונים ומכונים. לכל עיתון וערוץ תקשורת יש מכון סקרים משלו ומספרם של הערוצים שתמכו בטראמפ לא נופל מאלה שתמכו בקלינטון.

ואף על פי כן, כמעט ולא היה מכון סקרים אחד בישראל שצפה את שלושים המנדטים של נתניהו וכמעט אף לא מכון סקרים שצפה את הנצחון חד וחלק של טראמפ. צריך לזכור שחוץ מנטיה פוליטית יש למכוני הסקרים יצר עז של קיום בסיסי. מי שמצליח לצפות את התוצאות מזנק לקדמת הבמה של הענף וזוכה לאין ספור הצעות של מפלגות ועסקים. להגיד שמכון סקרים ישמוט את הקרקע מתחת לרגליו בכוונה תחילה זה ממש לא מתקבל על הדעת.

אז איך הם נפלו? הנה שני הסברים אפשריים לתופעה שהכתה בתדהמה את ארה"ב כעת ואת ישראל לפני כמעט שנתיים. סקרים מלמדים מה הרוב חושב. אך לא מסוגלים לצפות את רמת ההנעה לפעולה ולהגעה לקלפי של המצביעים. כלומר: גם אם מרבית האזרחים רוצים בבחירתו של מועמד א' מי שינצח יהיה מועמד ב' שלתומכיו היתה יותר מוטיבציה להגיע לקלפי.

ואין מוטיבציה גדולה יותר מאשר תחושות של קיפוח זעם ושנאה. בקוים מאוד מאוד כללים הבוחרים השקופים של טראמפ ושל נתניהו, אלה שלא נדגמו בסקרים כראוי, מגיעים מאותן שכבות. מה שהניע את השקופים האמריקאיים הישראלים לצאת לקלפיות זו תחושת המיאוס מהאליטות המתנשאות. נמאס להם מהתקשורת שמתייחסת אליהם כאל בורים ונבערים. נמאס להם מההתנשאות של הפרופסורים באוניברסיטאות, ושל המיליה התרבותית (סופרים. משוררים. אמנים, יוצרים, פלספנים ועוד) שמביטה עליהם מלמעלה. זה לא במקרה שתשעים וחמשה אחוז מהאליטות בישראל מצביעות שמאל מרכז ולא במקרה שאחוז אולי גבוה עוד יותר של האליטה האמריקאית התגייס במוצהר למען קלינטון.

אז נכון שהאחרונה זכתה גם לקולות של המיעוטים השחורים וההיספניים מהשכבות הנמוכות שחששו מהגזענות של טראמפ. אבל את הטון נתנו עדיין האליטות. לא היתה דמות תרבותית בולטת אחת שלא התייצבה למענה - מהוליווד ועד המטרופולין בניו יורק. לא היה עיתון יוקרתי נחשב אחד שלא התגייס לטובתה. השכבות החברתיות הפחות נחשבות שונאות את ההתנשאות הזאת והם אלה שהכריעו את המערכה. כאן הכריעו בעלי הבאסטות את נוני מוזס ועמוס שוקן. שם הכריעו פועל היצור מדטרויט ובעל האחוזה הקטנה בצפון קרוליינה את העורכים והכתבים של הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט.

ההסבר השני לכשלון הסקרים נעוץ אף הוא באבחנה זו. להשתייך ל"עמך" זו מציאות. לא כבוד גדול. גם הפועל מדטרויט וגם מוכר הנקניקיות החמות בשדירה החמישית היו מעדיפים לשבת בחולצות מעומלנות באוניברסיטת פרינסטון ולחקור את השפעת זיהום האויר על החור באוזון. מעמדם הכלכלי והחברתי הוא שתקע אותם היכן שהם נמצאים. להגיד לסוקר בטלפון אני מצביע קלינטון זו אמירה שיש בה כבוד. להגיד אני מצביע לטראמפ זה לומר אני נמצא למטה. תוצאות הסקרים מלמדות שרבים בחרו באפשרות הראשונה ואמרו קלינטון. אבל בקלפי הצביעו למי שמדבר בשפה שלהם.

הראשון שזכור לכותב השורות שערך פילוח דומה היה מרן הגרא"מ שך זצ"ל בשנת תש"ן. ח"כ הרב משה גפני אוהב לחזור על כך לעיתים קרובות כאשר הוא נשאל לפשר התמיכה הקבועה בימין כפוי הטובה. במהלך התרגיל המסריח, כך גפני, שאלתי את הרב שך מדוע אנחנו הולכים עם שמיר שעשה לנו כל כך הרבה צרות ולא עם פרס שמבטיח לנו הרים וגבעות. התשובה היתה: הציבור הפשוט בישראל הוא ימני. מי שהולך עם השמאל זה המשכילים. הציבור הפשוט הוא מסורתי וקרוב יותר לדת. השמאל זה המתבוללים. לכן הציבור החרדי צריך ללכת עם הימין.

החלוקה המאוד כללית הזאת (בימין יש כמה שונאי דת. בשמאל יש כמה מכבדי תורה) שרירה וקיימת בין החוף המזרחי והמערבי של מדינת החופש הגדולה. מרבית המצביעים הרפובליקנים הם אנשים שדוגלים בערכים הישנים של דת ולאום. הם מבקרים בכנסיות, הם מאמינים שלכל אדם יש זכות לירות במי שנכנס לגנוב את רכושו גם בלי אישור משפטי מוקדם. הם נגד הפסקת חיים של עוברים, והם בעד שמירת מוסד הנישואין הישן והטוב. הם דוגלים באמריקה חזקה שלא מהססת לפעול נגד טרור וכועסים על אובמה שלא מעלה על דל שפתיו את המילים טרור איסלמי.

קלינטון והדמוקרטים מייצגים את כל ההיפך מזה. הדת לא קיימת בחייהם. הם בעד מתירנות חסרת רסן. אכפת להם יותר מזכויות אדם של מהגרים מאשר מהלחם והחלב של הפועלים הפשוטים המאבדים בגללם את מקום העבודה, אסור לנקוט בצעדים קשים נגד פושעים ברחובות כי רובם משתייכים למוצא אתני מסויים וכל פעולה נגדם נצבעת בגזענות. זה לא במקרה שמי שניקה את רחובות ניו יורק מהפשע המשתולל הוא רודי ג'ולאני הרפובליקני ולא הדמוקרטים ששלטו בעיר לפניו.

הקרבה האידיאולוגית בין הימין בישראל לימין האמריקאי היא איפוא טבעית לחלוטין. הימין בישראל, כמו בארה"ב, אינו דוגל בערכים אוניברסאליים ליברליים שמקדשים את זכות הפרט על פני הצרכים הלאומיים. לשניהם הפוליטיקלי קורקט הוא שפה זרה ושנואה שנולדה במעוזים האינטלקטואלים של השמאל. נתניהו בנה את גדר ההפרדה בדרום נגד מבקשי המקלט האפריקאיים. טראמפ לפי הצהרותיו עומד לבנות גדר כזאת נגד מבקשי העבודה המקסיקניים. וזו לא נקודת הדמיון היחידה.

מה זה עושה לנו
נתניהו חיכה עד להכרזת התוצאות הרשמיות והברכות של אובמה לנשיא הנבחר קודם ששחרר את ההצהרה שלו. כצפוי הוא הכתיר את הנשיא החדש והביע תקווה שיחתור איתו ביחד לשלום ובטחון במזרח התיכון.

אלף לאחד שהטלפון הראשון שנתניהו עשה בבוקר יום רביעי היה לפטרונו הנאמן שלדון אדלסון. אדלסון היה זה שגרר בשעתו את נתניהו להימור הכושל על מיט רומני. המועמד הרפובליקני בבחירות הקודמות. הימור שעלה לישראל בארבע שנים קשות מאוד מול המנצח. הפעם נתניהו היה זהיר יותר. הוא לא הזדהה עם טראמפ בגלוי ואף שמר על צינורות קשר עם בכירים במטה קלינטון. לאדלסון עצמו לא היו עכבות כאלה. הוא שם את כל הקלפים שלו (בכל זאת. מנהל רשת בתי קזינו גדולה במזרח אסיה) על טראמפ ושפך עליו עשרות מליוני דולרים. נתניהו משוכנע איפוא שיש את החיבור הנכון עם הנשיא החדש.

אבל הדבר היחיד הצפוי אצל טראמפ הוא היותו בלתי צפוי. הוא אולי חייב לאדלסון את הכסף ששפך עליו אבל הוא מחוייב הרבה יותר לנשיא הרוסי ולדימיר פוטין שלמעשה הבטיח את בחירתו. אלמלי פרשת המיילים שנחשפה על ידי האקרים רוסיים בהוראה ישירה של הקרמלין טראמפ לא היה היום נשיא אלא אפיזודה מגוחכת וחולפת.

בשבוע שעבר נכתב כאן בהרחבה על ההשלכות של המחויבות הזאת. נחזור רק בקצרה: טראמפ תומך בשליטה רוסית במזרח התיכון. הוא בעד שיתוף פעולה עם פוטין בכל איזורי המחלוקת. בהיות ורוסיה היא הפטרון של סוריה ואיראן באיזור ולאחרונה מונעת מישראל לפגוע בחיזבאללה – יש בהחלט מקום לדאגה.

אבל הדאגה האמיתית של נתניהו היא הרבה לפני שטראמפ יתיישב בכסאו. בחודשיים שנותרו לאובמה בתפקיד הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אם קלינטון היתה נבחרת קרוב לוודאי שהיא היתה מבקשת ממנו לא לעשות צעדים שיקשו עליה לנהל את הסכסוך במזרח התיכון לפי הבנתה. יתכן שהיא גם היתה מציעה לו שילוב ברמה זו או אחרת במדיניות החוץ של ארצות הברית. לפני מספר שבועות דובר על שליחויות בין לאומיות חשובות שהוא יבצע עבורה במסגרת מכון כלשהו לדמוקרטיה ושלום.

לטראמפ לעומת זאת אין לו כל מחויבות. ההיפך. הוא מתעב ושונא אותו. אם אובמה יגיע למסקנה שטראמפ בעידוד אדלסון ונתניהו עומד לקבור את חזון המדינה הפלשתינאית הרי שהוא, אובמה, יכול להקים אותה תוך פחות מחודש ימים. די בכך שהוא לא מטיל את הוטו הקבוע על ההצעה הצרפתית הדורשת להכיר במדינה פלשתינאית ללא כל קשר לתוצאות המשא ומתן המדיני- הרי שיום לאחר קבלת ההחלטה מרבית מדינות העולם לא יכירו בהמשך הנוכחות של ישראל בשטחים. זה אומר מבול של חרמות שיכול להגיע עד כדי כך שאזרחים ישראלים המתגוררים בשטחים לא יקבלו אשרות כניסה. במקרה זה בחירתו של טראמפ עלולה להירשם כגורם לאסון המדיני החמור ביותר שנחת על ישראל מיום הקמתה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!