הניגוד של טראמפ: נפשו של ליאונרד כהן

עם פטירתו של ענק המילים והמוסיקה של המאה האחרונה, לאונרד אליעזר כהן, מלאה התקשורת בסיקור של חייו הסוערים ומותו הצפוי. מעבר לכל דבר אחר, מסמנת ביוגרפיית חייו את כברת הדרך של נשמה גבוהה. ללא ספק, זה מה שהוא היה, נשמה יהודית, גבוהה, תועה, תוהה, סירץ' מחפש, מסתובב במנוע החיפוש הבלתי מפוענח של היקום. כמה מילים לדמותו.

כל מי שקורא את הביוגרפיה של ליאונרד כהן האגדי, קולט באופן די מיידי, שהנשמה הזו בעצם לא עשתה שום דבר חוץ מאשר לחפש. היא חיפשה וחיפשה וחיפשה, כמו העיגול המשונן הזה במחשב, כשמשהו נתקע ומתחיל תהליך עיון מייגע.

אבל לאונרד לא היה איש של מחשבים. הוא היה מיושן מאד, 'נולד בחליפה' כפי שהעיד על עצמו. שמונים ושתיים שנה היה חנוט בחליפה ובין שהיה זה באי ביוון, במנזר בודהיסטי או בעיר הולדתו מונטריאול, הוא תמיד עשה רק דבר אחד- חיפש.

ולא בכדי. עם זאת שנולד בבית חילוני למשעי, בדור שאחרי דכאו ובקהילה קנדית יהודית, שאמנם הלכה לבית כנסת מידי שבת, אבל גם סגדה לאלוהי הזהב והכסף, וחינכה את בניה לדת הקאפיטליסטית, ידע לאונרד הקטן מאז ומתמיד שהוא כהן, בן שבט נבחר ונבדל, ולאחר שאביו נפטר כשהיה בן תשע, אומץ באופן אבהי על ידי סבו הצדיק, שהיה תלמיד חכם ("נעץ סיכה בספר וידע לדקלם בעל פה את כל העמודים שלאחריה", סיפר בהתפעלות), רב בית הכנסת שניסה לקבוע שיעורים עם נכדו בספר התנ"ך ובעיקר בספר ישעיהו, שלשפתו המליצית התחבר לאונרד הקטן ובעל לשון הזהב.

כשרונו המבהיל, הנבואי כמעט, לשפה, למילים ולעומק שלהן, התגלה מיד על יד ציידי כשרונות בארצות הברית, אבל מעולם לא דמה לצעירים המוכשרים האחרים, שחתרו לפרסום ולממון. דומה שכל מה שהוא רצה היה לכתוב בשקט, ללא טרדות פרנסה.

צנוע ועניו מאד היה, ומעולם לא חיפש לעצמו גדולה או כבוד, "אבל זה רדף אחריו", סיפר ידידו הקרוב ארווין לייטון, "הוא חתר לאמיתות כמו סירת מנוע בים, ושובל הקצף נוצר אחריו באופן טבעי". באישיותו המיוחדת, העמוקה והכובשת, היה ראי הפוך לכל שאמריקני ורדוד, צועק, גס, טראמפי דורס ומוחצן.

כי כן ליאונרד כהן היה איש עמוק. איש אמת. התכתבותו הרצופה עם מקורותיו היהודיים- החל בהשתתפותו במלחמת יום כיפור, דרך השירים המורכבים מסיפורי התנ"ך ופיוטים יהודים (מי באש מי במים, ציפור על תיל, הללויה, ועוד), וכלה בברכת הכוהנים המפורסמת שלו בישראל, מתעצמת על ידי העובדה שאת שירו האחרון כתב בבית הכנסת.

ליאונרד מסמל את כל מה שיהודי. שרדני, נעים הליכות, מקורותיו ששלחו פירות בדמו, והשרשים השלובים בעורקים. בדור המבולבל, השבע וחסר התקדים של המאה האחרונה ואמריקה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!