דונלד טראמפ ניצח, אבל מה עם התקשורת?

בחודשים האחרונים אני לא הסתרתי לרגע את תמיכתי במועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב – דונאלד ג'יי טראמפ מסיבות רבות, כשהמהותית שבהן היא הידיעה כי איתו מדינת ישראל תהיה בטוחה יותר והחברות רבת השנים בין ישראל לארה"ב, לא תספוג עוד נזק לאחר 8-שנים מאולצות וקרירות של ממשל אובמה - הילרי.

התראיינתי באין ספור אולפנים ברשתות התקשורת השונות בישראל ובעולם ולמרות כל הספקות, אפילו מהמקורבים אלי, האמנתי בלב שלם שגם הפעם הציבור לא יפול שבי בידי התקשורת המוטה שמאלה בצורה קיצונית ונחזה שוב - בהתעוררות כלל עולמית שלא מיישרת קו עם התקשורת המיינסטרימית, שמתיימרת לדבר על חופש ביטוי אך דוחפת לגרונינו את דעתה הבלעדית שלה, כאילו היינו ברווזי פיטום אומללים.

עוד בליל הבחירות אנשים לא האמינו. הרי לא יכול להיות ש 99.9% מהתקשורת תגיד משהו שהוא לא נכון. "רעידת אדמה תהיה אם הם סתם הונו את כולם שולל" - אומר לי נהג המונית בדרך לאחד האולפנים... נכון אני אומרת לו, זה לא יעבור בשתיקה.

מבחינתי נצחונו של דונאלד טראמפ הוא לא רק ניצחון של האיש. הוא ניצחון העם. קולו החנוק והמוכה של העם שלא מצליח לפרוץ את חומות התקשורת שמנהלת את כולנו כבובות על חוטים.

לאזרחים כה רבים בארה"ב ובעולם בכלל נמאס. נמאס מהשחיתות הפוליטית, נמאס מהממסד האליטיסטי המנותק לחלוטין מאזרחיו, נמאס מקשרי ההון והשלטון ובעיקר אבל בעיקר, נמאס מחבורת המיעוט התקשורתי שמנהלת את כל סדר היום הציבורי ללא קשר ממשי לרחשי הציבור.
לאחר מעט שעות שינה בליל הבחירות קמתי לבוקר חדש. לבוקר בו אמת העם נשמעה אל מול שקרים בלתי נגמרים של תקינות פוליטית צבועה, שמשמשת רק את המדיה. אך ציפיתי לתגובה אחרת. קשוחה יותר, מבקרת יותר, דורשת משהו אחר. כי די, נמאס, אנחנו כבר מבינים איך עובדים עלינו, קלטנו את השיטה והיא כבר לא עובדת.

שנים על גבי שנים גורמים לנו לחשוב משהו אחד, למרות שאנחנו רוצים לחשוב משהו אחר ובשנים האחרונות - הבועה התנפצה. הם לא מצליחים ואנחנו מספיק חכמים כדי לסמוך על דעתינו שלנו וללכת איתה עד הסוף. נכון, שבנוסף לברכות השחר שלי אני אומרת גם תודה לבורא עולם על שהביא לנו את הקידמה שבה האמת הזו יכולה לצאת החוצה לאור, דרך כל הרשתות החברתיות כמו הפייסבוק, הטוויטר, היו-טיוב ועוד, שאומנם יש בהן לא מעט דברים שכולנו היינו מעדיפים לוותר עליהם בשמחה, אך בסופו של יום דרכן פרצנו את החסימה הזו של המסך הקטן שהרגיל אותנו להאמין לו - במקום להאמין לעצמינו. אני אישית מכירה את ההרגשה הזו טוב מאוד עם המאבק שלי על צביונן היהודי של שכונות דרום ת"א - שנכבשו בשנים האחרונות על ידי 100,000 מסתננים בלתי חוקיים, מסתננים שאותה התקשורת המיינסטרימית בחרה לחבק ודווקא להדיר את תושבי השכונות היהודים, שקולם כלל לא נשמע עד שנפרץ דרך הרשתות החברתיות השונות.

מה את כועסת? אומרים לי; תשמחי! אמרת שדונאלד טראמפ ינצח למרות הכל וצדקת. תחגגי. אני חוגגת - אני עונה להם, אל תדאגו. אבל את ההרגשה ששוב התחמקה התקשורת מאחריות ומאשמה – בתירוצים עלובים של: "ככה הסוקרים אמרו וככה גרמו לנו להאמין", מזה אני לא יכולה להתשחרר. לא מספיק להגיד הנה, התקשורת השמאלנית שוב טעתה, ואנחנ וניצחנו – סגנון מרובה שאני רואה ברשתות החברתיות, צריך לחדד ולהגיד: "הנה, התקשורת שוב הטעתה ולמרות מסע ההכפשות שלה כנגד מועמד שאינו ראוי בעיניה, קול העם ניצח ומעתה, היא לא תהיה עוד קריטריון כל כך חשוב, שעל פיו ישק דבר עד שלא נקבל עיתונות אובייקטיבית, שלה אנו ראויים בזכות ולא בחסד.

אני עדיין מחכה לערוץ במדינת ישראל שיביא איתו אלטרנטיבה אמיתית של צפייה. לאו דווקא ערוץ ימני במהותו, אלא אובייקטיביות פשוטנ, חפה ממניירות לכאן או לכאן.

אני נזכרת באמא שלי רואה איזו מגישה צעירה וחדשה לפני שבוע באחד מערוצי הטלוויזיה ואומרת לי: "איזה כיף לשמוע אותה". למה אמא אני שואלת, מה כיף בלשמוע אותה? "שהיא אמיתית" היא עונה לי. מזתומרת אמיתית אני שואלת אותה, היא הרי כולה מגישת חדשות... "שאין לה תפנים של יונית לוי כשהיא מדברת על אנשים ואת רואה שהיא נגדם..." כך היא משיבה לי.

אז דונאלד טראמפ הוא הנשיא הבא של ארה"ב. אבל האם זה הדבר היחיד שהולך להשתנות? אני מאוד מקווה שלא...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!