אהבה בהסוואה // טור

האהבה לילדנו היא חזקה יותר מכל דבר. אירוע לב חשוך מרפא. אם היו יודעים אל נכון כמה אנחנו משוגעות על צאצאינו היו שולחים אותנו לבית משוגעים.

אבל בעוד אהבה של הורים לילדים היא חד משמעית ונטולת כל ספקות, אהבה בין אחים היא שונה. היא קיימת ועזה, אבל מגיל מסוים, כך הבחנתי, יש איזה שהוא חוק לא כתוב שאומר שאסור לאחים להפגין אהבה לאחיהם.

בוא נגיד שעד גיל חמש עוד מותר לאהוב. לאחר מכן הוא הופך מתינוק חמוד לאח מעצבן.

כך קרה בין בכורתי לשולמית.

מאז שהיא כמעט בת חמש, ומדויק יותר, מאז שנולד הקטן, היא הפכה מהתינוקת האהובה על בכורתי, לנסיכה מודחת. העניין הוא, ששולמית עצמה לא מבחינה בכך. היא עדיין אוהבת את אחותה הגדולה כנפשה.

כשבתיה, חברה נצחית, באה לבקר את הגדולה שלנו, והן מסתודדות בחדר כבנות עשרה טיפוסיות, שולמית נכנסת ומנסה "להשתלב" באירוע החברתי. "צאי מכאן. את נדבקת. תיזהרי ממני!" מזהירה הגדולה.

שולמית נעלבת, אבל ממשיכה להיות בחדר, היא מלטפת את בתיה החברה של בכורתי. היא אוהבת את בתיה. היא אוהבת את כל מי שבכורתי אוהבת. היא אוהבת את בכורתי.

ערב, כולם ישנים.

אני אופה לשבת, בכורתי מצטרפת אלי לאפיה. אני מנצלת את ההזדמנות לדבר איתה על הנושא שממלא את מחשבותיי היום.

"אני רוצה להבין", אני שואלת את בכורתי. "גם את ישיי, כשיתבגר, ככה תסלקי מהחדר"?
"חס וחלילה"! נחרדת בכורתי, ההגיונית בדרך כלל. "אבל גם את שולמית אהבת ככה כשהייתה בגיל שלו! ועכשיו תראי איך היא מטרד בעינייך"!.

בכורתי מושכת בכתפיה. לא מעניין אותה לדון בנושא. ההווה הוא איך שהוא וזהו זה.
"אמא, לערבב את החלמונים עם הווניל"? היא מעדיפה לדבר על דברים טכניים.

3:00, צהריים, למחרת

אני חוזרת מהעבודה. "ילדים", אני קוראת לאחר ספירת מלאי ראשונית. "איפה שולמית"?
בכורתי מרימה את הראש מהתנור. "אולי אצל חברה"?. "תבדקי בבקשה", אני שולחת אותה אל הטלפון, ומתחילה בסידורי חזרה מהעבודה.

חצי שעה אחר כך, שולמית עדיין לא חוזרת הביתה והיא גם לא נמצאת בשום מקום שאנחנו מצליחים לדעת עליו. אני מתחילה לדאוג מעט, אבל בכורתי? היא מודאגת עד קצות שערותיה! היא מתרוצצת ממקום למקום ופניה מוטרדות. איפה היא. איפה היא יכולה להיות?

"אמא ניסית אצל רבקי? ומלכי? איפה היא? איפה שולמית?

"תירגעי. בואי ננסה אצל שולי. אחותי".
"היא לא עונה לי! ניסיתי"! "עוד מעט תחזור אלינו".
"אמא. בואי נתקשר למשטרה. זה מתחיל להיות מפחיד".
"מה פתאום. חכי ששולי תתקשר. לדעתי היא אצלה".
"אמא! אנחנו לא יכולים לחכות עם זה". היא מסתובבת בכל הבית עם הטלפון ומדברת אם לא לשפופרת, לעצמה. היא לגמרי יוצאת מדעתה מרוב דאגה.

"תגידי". אני תופסת שזוהי שעת רצון. "יש לי שאלה. אם שולמית כל כך נודניקית ואת כל הזמן אומרת שתסתלק מכאן. למה למען השם את כל כך דואגת לה"? היא תולה בי מבט מפולבל. אין לה זמן להרהר בזה. היא דואגת לאחותה!

4:30

שולמית חוזרת הביתה בריאה ושלימה. היא הייתה אצל שולי. "עזרתי להם להדיח כלים. הם שונאות להדיח כלים. אמא אני דווקא אוהבת להדיח כלים"!

בכורתי מחבקת אותה חיבוק חסר שליטה. ואז, מתרחקת ממנה, נאנחת, ומפטירה. "תיזהרי ממני, קרציה נודניקית"!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!