גדול עליהם: לא קלינטון ולא טראמפ יוכלו לאתגרים האדירים של הכלכלה האמריקאית

בשמונה השנים שעברו מאז שברק אובמה הבטיח לאמריקאים תקווה מחודשת, קרו הרבה מאוד דברים. ואולם התעוררותה של תקווה מחודשת לא היתה אחד מהם.

קשה להאשים דווקא את אובמה, סנטור לשעבר, חסר ניסיון ניהולי בדרג בכיר, שניסה לקדם מדיניות פנים חברתית וכלכלית פרוגרסיבית והצליח רק באופן חלקי, מול קונגרס רפובליקאי מסכל. אובמה הצליח להעביר רפורמת בריאות היסטורית, אך פגומה. היא הכניסה מיליוני אמריקאים למעגל המבוטחים במדינה העשירה והחזקה בעולם, אך לא טיפלה בשורשן של בעיות רבות במערכת הבריאות.

בתקופת כהונתו של אובמה התקדמה החקיקה החברתית לטובת עובדים, מיעוטים וקבוצות מדוכאות בארה"ב, אך ברמת החקיקה במדינות ארה"ב חלה נסיגה קשה במובנים רבים, בעיקר בשלילת זכויות עובדים. הוא איכזב במיוחד כשהחמיץ את ההזדמנות לתקן את הגורמים שהובילו למשבר הפיננסי.

אובמה נדרש להתמודד לא רק עם אתגרים פנימיים, אלא גם עם חיצוניים - מלחמות מרוחקות, עולם צובר חובות וכלכלה עולמית נחלשת והולכת, מנועי צמיחה מקרטעים, משברים באירופה ובמזרח הרחוק וזעזועים חברתיים. האטת הכלכלה האמריקאית נראית מרפת ידיים כשלעצמה, אך על רקע כמעט־מיתון מתמשך באירופה, בלימה חזקה בסין שמביאה אותה לסף משבר וחולשה נרחבת בכלכלות המתעוררות - ארה"ב, במפתיע, היא תו התקן לכלכלה בעלת חיוניות סבירה.

הבעיות של ארה"ב לא נעוצות במספר זה או אחר של שיעור צמיחה או אבטלה. הן מקיפות מערך עצום של מספרים כאלה, שחלקם סותרים. לארה"ב יש בעיות המשותפות לחלק גדול מהכלכלות המפותחות: היעדר מקורות צמיחה חדשים, חובות גדולים, פריון עבודה נחלש ואי־שוויון.

מתחת לכל אלה נמצאות בעיות חברתיות ומבניות, שגם אם אינן ייחודיות בהכרח לארה"ב, הן בעיות קשות במיוחד עבור כלכלה ומדינה שחרתה על דגלה את רוח השינוי, ההזדמנויות והתקווה. בשל כך היתה תחילתה של כהונת אובמה, בעיצומו של משבר נורא, מבטיחה כל כך, ובשל כך היא כל כך נעדרת רוח במפרשים בסיומה.

לקראת סיומה של מערכת הבחירות המסוכסכת והפלגנית ביותר בהיסטוריה המודרנית של אמריקה, האתגרים הכלכליים של ארה"ב נראים גדולים מתמיד. מערכת הבחירות הארסית לא עשתה דבר כדי להרגיע את הרוחות ולעורר תקווה, אלא להפך.

בלי קשר לזהות המנצח בבחירות, האתגרים שניצבים בפני כלכלת ארה"ב עצומים. הסיכויים שחלק גדול מהם ייפתר הם אפסיים. אפילו הסיכויים לכך שהנהגת ארה"ב, כולל הקונגרס, מושלי המדינות ובתי הנבחרים המקומיים, תיישיר מבט אליהם ותנסה להתמודד עמם - אינם גבוהים. הסיכויים שאזרחי ארה"ב והכלכלה העולמית כולה יישאו במחיר הנזק בטווח הקצר והארוך גבוהים מאוד.

בשמונה השנים האחרונות, עם משבר החוב העולמי וירידת הריבית לאפס ומתחתיו, תפח בארה"ב החוב הגולמי (חוב שמוחזק בידי הציבור וחוב בין זרועות שונות של הממשל) מ-72% ל-108% מהתמ"ג. זוהי רמת החוב הגבוהה ביותר מאז נשיאות טרומן, ולא רחוקה כל כך משיא כל הזמנים - חוב של 120% מהתמ"ג שנרשם בסוף מלחמת העולם השנייה. אז, ארה"ב נפטרה מהחוב באמצעות אינפלציה, ששחקה אותו. במונחים של חוב נקי (ללא החוב הפנימי בין זרועות הממשל), הוא עלה מ-50% ב-2008 לכמעט 80%.



כיום אין אינפלציה, אך קשה להתייחס לחוב כשלעצמו כאל בעיה, שכן ארה"ב עדיין מדפיסה את המטבע הקשה והמבוקש בעולם, ואף פעם לא התנהלה ללא חובות. יתר על כן, בעתיד הנראה לעין לא נראה כי יש מי שמאמין שארה"ב לא תפרע את חובותיה.

עם זאת, החוב הוא מקור עמוק ואמיתי לדאגה משתי סיבות. הראשונה היא הגורמים לו: רוב הגידול בחוב והגידול הצפוי בחוב הנקי, שלפי ועדת התקציב של הקונגרס יגיע לכמעט 90% עד 2020, הוא מהוצאות בריאות וביטוח לאומי. סעיף הבריאות בתקציב הממשלה ותקציב הצרכנים שקול ל-17% מהתמ"ג, וההוצאה גדלה ב-4% בכל שנה.

ההישג הבולט ביותר של ממשל אובמה - רפורמת הבריאות - התמקד בסוגיית הכיסוי הביטוחי וכשל בטיפול בסוגיית התמחור בגלל התנגדות רפובליקאית ובשל לחצים של בעלי אינטרסים. מערכת הבריאות בארה"ב היא עדיין סבך של אינספור ספקים פרטיים ולקוחות - פרטים, מעסיקים, חברות ביטוח והממשל עצמו. מחיר שירותי הרפואה, החל בפלסטר במרפאה וכלה בניתוח מסובך בבית חולים, גבוה פי כמה וכמה מזה הנגבה בכל שאר המדינות בעולם. נשגב מבינתם של רוב אזרחי העולם, שמכירים את המודל של "קונה יחיד", כיצד ממשיכה מדינה כה מצליחה לנהל מערכת בריאות שאינה רק כה יקרה, אלא גם מניבה תוצאות דלות מרוב מדינות המערב (תמותת תינוקות, תוחלת חיים ושביעות רצון).

מה הפתרון האפשרי? לשני המועמדים אין כוונה להתמודד עם כשל השוק הקשה הזה, שבו התחרות אינה על כיסו של הצרכן. עם זאת, בטווח של עשור־שניים, בעקבות שינויים דמוגרפיים, תבטח המדינה 75% מאזרחיה, ובעת ההיא ייתכן כי יקום מי שיבין שכדאי להפעיל מנוף כוח ולתקן את המעוות.

באשר לביטוח הלאומי, השינויים הדמוגרפיים שמאיימים עליו דומים לאלה של רוב המדינות שמספקות שירותי רווחה. היחס בין מספר העובדים לגמלאים יורד והולך. מאז 2010 עבר הביטוח הלאומי לגירעון שוטף של מיליארדים. העודפים הקודמים בקופה מספקים מילוי לחור הזה, אך הם ייגמרו עד 2034, לפי הערכות חבר הנאמנים של שירות הביטוח הלאומי. רק 79% ממה שהובטח לפורשים ישולם להם.



שלל פתרונות מוצעים לבעיות האלה, ועיקרם העלאת מסים למימון הכנסות הביטוח הלאומי, הקטנת הקצבאות, הקטנת הכיסוי (לא לשלם לבעלי יכולת) או העלאת גיל הפרישה (מספיק לקצץ 17% בקצבאות כדי לממן ביטוח לאומי לעוד 75 שנים). היכולת הפוליטית לנקוט צעדים אלה חמקה מידיהם של נשיאים במשך עשורים רבים, וספק אם הנשיאים של השנים הבאות יוכלו לגייס את התמיכה, גם בצד הדמוקרטי של המפה.

שני אלה הם בצד הגורמים. בצד התוצאה, יש עוד איום משמעותי הקשור לחוב: אם וכאשר הריבית תעלה, ארה"ב תישא בהוצאות מימון גבוהות יותר, והחוב שלה יתפח במהירות רבה יותר.

במשך קרוב ל-40 שנים נשענת ארה"ב על צמיחה שחלק גדול ממנה מבוסס על יסודות מוניטריים. ירידתה ההדרגתית של הריבית מסוף שנות ה-70 ואילך תרמה משמעותית לעליית ערכם של נכסים, לעידוד השקעות, לזינוק ברווחיהם של תאגידים, לצבירת עושר פרטי ולירידה חדה בהוצאות המימון של כל המשתתפים במשחק הכלכלי, כולל הממשלה.

בד בבד, ולמרות שינויים טכנולוגיים מרחיקי לכת, התחילה להיבלם הצמיחה בפריון העבודה. שכר העובדים הפסיק לעלות באמצע שנות ה-80. פריון העבודה, מהגבוהים בעולם, צמח בקצב מואץ עד שב-2004 התחילה האטה בצמיחתו. אחת הטענות היא שב-2004-1995 היתה צמיחה אנומלית בגלל כניסת הטכנולוגיה הדיגיטלית, והיא לא נועדה להיות בת קיימא.



העובדה היא, שלאחר תקופה קצרה של פריחה בתחום האנרגיה - כשמחיר הנפט היה גבוה דיו לפתח הפקה של נפט וגז מפצלים - מקור נוסף לצמיחה ותעסוקה בארה"ב חזר לדעוך. התעוררות תעשייתית חוזרת במערב התיכון, כפי שניבאו רבים בתחילת העשור, לא הספיקה להתניע צמיחה נורמטיבית.

כפי שצוין פעמים רבות, שיעור האבטלה בארה"ב נמוך כיום, אבל כך גם שיעור ההשתתפות בכוח העבודה. האמריקאים מתייאשים ונשארים בבית, אם יש להם בית, וזה מבשר רעות לפריון ולצמיחה. ארה"ב זקוקה למקורות צמיחה ומקורות תעסוקה חדשים. שאיפתה להיות מעצמת ייצור לא נראית ריאלית.

לאחר תוכנית עידוד צמיחה מאסיבית בתחילת כהונת אובמה - תוכנית שנולדה בעצם בממשל הקודם - בלם הקונגרס כל ניסיון להמשיך להזריק לכלכלה תמריצים תקציביים. בדומה לאירופה, צנע נהפך למונח מקודש. כיום מסכימים כלכלנים רבים ואפילו מוסדות שמרניים כמו קרן המטבע הבינלאומית, כי הדרך היחידה להשיב צמיחה לכלכלות הדועכות במערב היא השקעה ממשלתית, בעיקר בתשתיות. אלה של ארה"ב נמצאות במצב עגום למדי, ושני המועמדים לנשיאות מציעים להשקיע בהן סכומים עצומים. צריך לחכות ולראות אם רוחו של קיינס תרחף מעל הממשל הבא, או שמא תהיה לא יותר מחזיון תעתועים.

שוק עבודה מהגמישים בעולם ומערכת פיננסית מפותחת - אלה משחקים לטובת הכלכלה הדינמית של ארה"ב, אך בארה"ב יש בעיה מבנית קשה. מערכת המס מסובכת, לא יעילה, לא שוויונית ובזבזנית בה בעת. מבנה מערכת הבנקאות ריכוזי ובעל סיכונים אינהרנטיים - לא רק לכלכלת ארה"ב (החל בשירות דוב לצרכנים ועסקים קטנים וכלה בסיכון מערכתי), אלא לעולם כולו. בנוסף, הרגולציה מחניקה ובד בבד לא מספיק מתוחכמת כדי להגן על התחרות.



כל אתגר שצוין כאן יכול לספק תעסוקה לגדודי כלכלנים לכל ימי חייהם. כל מועמד מבטיח לשפר את המצב. נושא מערכת הבנקאות התחמם והלך בשנים שמאז המשבר. מצד אחד, הדרישה הפופוליסטית לרסן את הבנקים זכתה למגפון רציני על במת הסנאט ובמרוץ לנשיאות. מצד אחר, הסיכון המערכתי נותר בעינו, והבנקים רק המשיכו לגדול.

ולא רק בתחום הבנקים - התחרות בארה"ב בשלל ענפים הצטמצמה בשל עליית כוחם של התאגידים הענקיים - בטלקום, בתקשורת ובתעופה. הלחץ העממי על המועמדים והפוליטיקאים רק יגבר - אף שקשה להאמין שמישהו מהמועמדים הקיימים יוכל להשתחרר מכבלי הדוגמות שהתבססו בשנים האחרונות או לזכות בתמיכה פוליטית מספקת כדי לעשות רפורמת מס טובה, לפרק את הבנקים הגדולים או לפשט את הרגולציה.

בארה"ב, כמו במדינות אחרות בעולם המערבי, החינוך הגבוה התייקר ויצא מהישג ידם של רבים. בועת חובות הסטודנטים מוזכרת תדיר כאחד הסיכונים הכלכליים הגדולים, וגם אם לא, היא רחיים על צווארו של דור שלם.

מערכת החינוך האמריקאית בכללה מגיעה להישגים בינוניים במבחנים הבינלאומיים. היא מלאה באיים של מצוינות שמוקפים בים של חולשה ובינוניות. הפערים בה הם מהגדולים בעולם, בין היתר משום שמימון החינוך אינו אוניברסלי. בארה"ב גם אין חינוך אוניברסלי לגיל הרך - אחד הגורמים הקריטיים בבניית עתיד. משפחות עובדות ממעמד הביניים אינן מקבלות תמיכה רחבה. אין אפילו חופשת לידה בתשלום.

אובמה החל בצעדים נרחבים להנגיש את החינוך בקולג'ים קהילתיים וממשלתיים למעוטי יכולת ולמעמד הבינוני. מי שיחליפו יצטרך להמשיך בכך, ולהוסיף עוד.

ארה"ב העשירה, הנדיבה והמיטיבה עם החלכאים והנדכאים נהפכה לאחת המדינות הבלתי-שוויוניות מבין המדינות העשירות. האי-שוויון בהכנסה - הנתח שלוקחים האלפיון והמאיון העליונים באוכלוסייה - חזר לטפס ולשבור את שיאי העשור השלישי של המאה ה-20. האי-שוויון בעושר, בנכסים הקיימים של משקי בית, אפילו גרוע יותר. נושא זה היה תמה חוזרת בבחירות לנשיאות, במיוחד במרוץ של הבחירות המקדימות, שבו זכה הסנטור ברני סנדרס לפופולריות רבה עד שהפסיד לקלינטון.

מחקרים כלכליים עדכניים מראים כי אי־שוויון פוגע בצמיחה הכלכלית. עוד לפני כן, הוא פוגע בניידות החברתית ובתקווה האמריקאית כל כך להזדמנות להצליח בכל מקום בסולם הכלכלי, בלי תלות במצבם של ההורים. הדור הנוכחי הוא הדור הראשון של אמריקאים שאינם מאמינים שמצבו של הדור הבא יהיה טוב יותר. זוהי מכה קשה להנחת היסוד של ארה"ב.

הבעיה העיקרית של המועמדים לנשיאות היא שלא רק שאין פתרון מוכח לתיקון האי־שוויון - העלאת מסים, חלוקה מחדש של העושר, כל אלה פתרונות שלרוב אינם יורדים לשורש הבעיה. גם הפתרונות הלא מוכחים מסובכים ודורשים שילוב של רבים מהסעיפים שהוזכרו עד כה: חינוך, בריאות, מיסוי והשקעה.

אתגר אחרון ולא חביב: ארה"ב מעולם לא היתה מדינה המבוססת על הומוגניות וסולידריות. אפילו תופעות מזעזעות כמו ירי המוני או טבח של אזרחים על ידי שוטרים אינן חדשות או זרות לתרבות שלה. ואולם רמת העוינות במחזור הבחירות האחרון היתה חסרת תקדים, מכוערת ומפכחת. דור שלם שכבר הטיל ספק במנהיגים הפוליטיים צפה אחוז בחילה בקרקס הפוליטי חסר התוחלת. עתה, תוצאות הבחירות עלולות להרחיב את הבקע והקיטוב בחברה האמריקאית.

מצד אחד יש מועמדת שמייצגת בהשתייכותה המשפחתית והרקע הפוליטי שלה את רוב הכישלונות והעיוותים של הממסד הפוליטי והכלכלי בארה"ב. עשרות מיליוני אנשים בארה"ב יצביעו נגדה רק כדי להכניס לבית הלבן מועמד שאינו איש הממסד. אם היא תיבחר, לא רק האנשים שהצביעו נגדה, אלא גם אלה שבחרו בה עשויים למצוא עצמם ספקניים בכל שנות כהונתה.

מצד אחר יש מועמד שלא מייצג אף אחד מלבד עצמו. כן, דונלד טראמפ זוכה לתמיכה בקרב אוכלוסיות חלשות בלב ארה"ב, אלה שנותרו חבוטות ופגועות בשולי מרוץ התחרות הגלובלי. אבל הוא זוכה לתמיכה מצד גזענים ושונאי נשים, נושאי נשק מיליטנטיים, שהוא לא רק שאינו מתנער מהם, אלא אף ממנף לטובת הקמפיין שלו.

ואולם טראמפ לא נראה כמי שמייצג או מזדהה עם מישהו מהם. אפילו הגזענות שלו היא מנוף פוליטי: האיש הוא בן מהגרים, שנולד וגדל בניו יורק הליברלית, ולא ינק את הרטוריקה האנטי־מקסיקאית והאנטי־מוסלמית שלו עם חלב אמו. הוא מיליארדר מפונק שתומך בערכים ליברליים רבים, שאין קשר ביניהם לבין ערכי השמרנות הרפובליקאית המסורתית. הוא מדבר על הצלחה עסקית, בעוד פעילותו העסקית היתה כושלת ברובה, מלבד בפן של שיווק שמו.

טראמפ סתר את עצמו אידיאולוגית ועובדתית כל כך הרבה פעמים, עד שאי־אפשר לדעת מה הוא רוצה לעשות, פרט לנושא אחד: לקדם ולהאדיר את שמו. אם הוא ייבחר, תחושת הניכור של הציבור האמריקאי עלולה להגיע לממדים שאנשי ההון־שלטון מסוגה של קלינטון אינם מתקרבים לגרד אותה מלמטה.

קישורים:
מדד S&P 500 כבר קבע: טראמפ יזכה בנשיאות ארה''ב
ציון ממוצע 57: שיא נכשלים בבחינת עורכי הדין
הכינו את כרטיסי האשראי: דיוטי פרי שני ייפתח בנתב''ג

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!