טוב לכם וטוב לסביבה - תנו חיוך לחיים

המגיד מישרים הרב שלמה לוינשטיין מספר שיהודי שאל את אחד רבי אביגדור הכהן מילר זצ"ל שכיהן כמשגיח בישיבת 'רבינו חיים ברלין': איך עוברים את ימי הדין? איך מקבלים אשראי לשנה הבאה?

הרב שהיה קשיש ובשנה האחרונה לחיו ענה במילה אחת: "סמייל". חיוך.

סבר השואל לתומו שהרב לא שומע טוב ושאל שוב: עם איזה כוח עוברים את הימים הללו? והרב ענה לו שוב "סמייל".

משתהה השואל לפשר התשובה, הסביר הרב במשל: "בכל סוף שנה היה הבעלים של רשת גדולה עושה מאזן שנתי ורואה איזה חנות הייתה רווחית השנה ואיזה פחות. בחנות אחת גילה בור עמוק וגירעון ענק. התחיל הבעלים לבדוק עם מנהל החנות היכן ניתן לחסוך, לצמצם, לחתוך: העובד הזה מיותר, השני אפשר לחתוך את משכורתו לחצי, את הפקיד הזה אפשר לפטר, עד שהגיעו ליוסי. 'ביוסי אל תיגע', הזהיר בעל החנות את בעלי הרשת.

למה? שאל הבעלים. הוא איש מכירות, ענה בעל החנות, איש חייכן, אהוב על כולם ולקוחות מגיעים רק בגללו. הוא יחידת רווח בו אסור לגעת".

"הנמשל", אמר הרב מילר זצ"ל, "הקב"ה עושה מאזן שנתי, ויש צורך לדלל את העולם כל שנה מחדש. ישנם אנשים שמועילים לציבור, משרים אווירה טובה בעולם, גורמים ללקוחות לחזור - אותם הקב"ה משאיר.

עם תחילת השנה וסיום ימי הרחמים, בואו נזכור כי יש דבר אחד שהוא טוב לו לאדם וטוב לסובביו: החיוך.

תנו סמייל.

בפרשתנו, פרשת נח אנו קוראים על כך ש"ונח מצא חן בעיני ה'". המשנה אומרת במסכת אבות "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו". וכמו לחדד ולהדגיש את העניין, מוסיפה המשנה "וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו".

אז איך עושים את זה? נכנסים עכשיו לשגרה האפורה, מקווים שיהיה לנו חורף גשום. אז איך שומרים על החיוך, על מציאת החן? ברור לנו ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", אז איך מגיעים לזה מתוך הלב?

ברור שלא מספיק חיוך מאולץ. מדברים כאן על חיוך אמיתי, חיוך מהלב מהפנימיות, עליו אמרו חז"ל (כתובות קיא, ב) "אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר 'ולבן שנים מחלב' - אל תקרי ולבן שנים אלא וליבון שיניים".

אין כמו הארת פנים וחיוך לזולת למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

חכמת הנהג
את הסיפור הזה שמעתי מהגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, ויש בו מסקנות ותובנות לחיים.

מוצאי ראש השנה תשע"ז, רחוב השומר בבני ברק. השעה 01:00 לאחר חצות הלילה. מאות אנשים גודשים את התחנה, ממתינים לקו 402 שיעלה אותם לירושלים עיר הקודש.

בתום יומיים גדושים בהיכלי בתי הכנסיות בעיר התורה והחסידות, רעננים נפשית אך סחוטים כליל פיזית. ערימות של תיקים, ילדים ועגלות, מזוודות לצד חבילות. אוטובוס אחר אוטובוס עובר, כל אחד מלא עד אפס מקום.

מרחוק נראה אוטובוס מתקרב... גם זה מסתיים במפח נפש כקודמיו. ובקיצור רק מי שחווה את החוויה המפוקפקת הזו, יבין את זה. ואז מגיע אוטובוס ועוצר!

אף אחד לא מסתער עליו, הוא אמנם ריק לחלוטין, אבל המספר שעליו - 318 מעיד שפניו מועדות לעיר רחובות.

אז איך הוא נכלל נקלע לכאן לרחוב השומר, מקום שאין לו כלל תחנה?!

"לרחובות?", שואל הנהג בנימוס, האנשים משיבים בשלילה.

הנהג מתמהמה קלות ואחד עם מצב רוח מציע לנהג להחליף את השלט לקו 402. אבל זה בלתי אפשרי! יודעים הם את מה שידע הנהג.

חברהמ'ן אחד עולה אליו ופותח במונולוג: "אתה רואה כאן את האנשים הרבים, אנשים נשים וטף, באמצע הלילה, עם כל החבילות והעגלות, יש לך מושג אילו זכויות יהיו לך אם תיקח אותנו הביתה?"

אבל זה בלתי אפשרי, יודעים הם את מה שידע הנהג.

לפתע מתרצה הנהג, לוחץ הנהג על כמה כפתורים, ועל הצג מופיעות הספרות המיוחלות 402. האוטובוס מתמלא במהירות והוא נוסע לירושלים.

במהלך כל הנסיעה מעתירים הנוסעים שלא נרדמו ברכות על ראשו של הנהג הצדיק, שהשכיל להבין למצוקת הנוסעים, שהבין שישנם מצבים חריגים בהם יש לסרב פקודה, להתעלם מהוראות משרד התחבורה, ולנהוג תרתי משמע, כפי שצריך.

רק לקראת התחנה האחרונה העז אחד הנוסעים לשאול את הנהג: עם כל הכבוד אתה לא מפחד לחטוף קנס שמן על מה שעשית?

והנהג מחייך: אני נראה לך משוגע? מהרגע הראשון אני קו 402, רק לא רציתי 'לחטוף' מכל הנוסעים העצבניים בתחנה קיתונות של צעקות וגידופים, אז שיניתי את המספרים בצג לקו 318 ו'הסכמתי' לשנות לבקשתכם, ואז כולם הודו לי וברכו אותי במקום לקלל אותי.

רבי אלימלך לומד מכאן שתי מסקנות: אחת, האדם בחייו צריך תמיד להודות ולברך על כל צעד, כדי שמשמים לא יזמנו לו את הדרך הקשה, רק כדי שיבין איך זה יכול להיראות אחרת. מסקנה שניה: אנשים היו בטוחים שהם חברה'מנים, הצליחו לשכנע את הנהג. איש לא העלה בדעתו שהנהג הוא חברה'מן והם לא עשו כלום.

והמסקנה שלי מהסיפור הוא: ההמתנה היא אותה המתנה, הנסיעה אותה נסיעה, הנהג אותו נהג. מה עשה את ההבדל בין נסיעה שלמה שבה היו כולם צועקים על הנהג, רוטנים, כועסים, עצובים - לבין הנסיעה שעברה עליהם בשמחה ובהודיה לנהג?

החיוך. בכך שהנהג כביכול 'גרם' להם ועשה להם טובה, הם חייכו והודו לו כל הדרך. בעיניי, העולם מתחלק לשתיים: אלו שחושבים שהכול מגיע להם ואלו שבטוחים שמה שהם מקבלים זה בחסד ורחמים.

והעיקר, לחייך כל הדרך.

שבת שלום וחודש מבורך

הרב בן ציון נורדמן
לתגובות [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!