זה קורה לאימהות הכי טובות // טור לשישי

סוף סוף חשוון. סוף סוף שגרה. אתא הבוקר. שמש מופזת מבין הוילונות. הכול רגוע ושמח לי ואני שוכחת לגמרי שהיה כבר הראשון לחודש.

הילדים כבר יצאו לתלמודם. הבית מסתדר והולך תחת ידי עקרת הבית האמונות, הבעל חוזר מהתפילה ומארגן לעצמו קפה ומאפה. מהטוסטר ריח מאפה שוקולד משכר.

אווירה. אין ספק.

מתוך חרגוני הבלתי אמצעי, מתוך סידור הבית הנינוח והניחוחי, אני מבחינה בזווית העין בבעל, הנוטל לידו- אהוי אף אבוי- את המכתב ששכחתי להשמיד!

היה הראשון לחודש!!

תדעו לכם! אין רגע מנוחה בעולם הזה! לא מנוחה ולא שלווה!

אני עוזבת את הציפית ומתגנבת כבהיסח דעת לסלון. הוא יושב עם המכתב. הוא קורא את המכתב. הוא מסמן לעצמו כל מיני דברים בעט כחול וחמור סבר על גבי המכתב!

אשר יגורתי בא לי והיאך נפלו גיבורים? הלוא בכל חודש, אני אורבת לדוור, ומוציאה בקפידה כל מכתב. וברגע שמגיע המכתב ה ז ה אני מעלימה או משמידה אותו חיש קל.

הפסולת לסל וחסל.

ועכשיו, בלי לשאול היאך ייתכן ואיככה פתאום זה מגיע אחרי כל כך הרבה חדשים שלא. ובעצם בלי הרבה דיבורים באופן כללי, הוא רוכן על גבי המכתב ועמל בחריצות.

הלב שלי דופק פתע במהירות ואדרנלין.

מה אעשה כשיגיע לסעיף ההוא וההוא?! ההוא?!!

לדעתי הוא הכי יתפוצץ כשייראה כמה באמת עלה הבגד לחג של שולמית.

לא ששיקרתי לגביו. עקרות בית זחוחות וטובות אינן משקרות. רק אולי. אם חייבים - מעלימות קמעא. את האמת במערומיה.

פעם הייתי בגן חיות וראיתי כלוב נחש. הנחש ישן עמוקות. אבל כבר הניחו לידו את ארוחת הצהריים- עכבר קט. הוא עמד שם. כורע מעט והרעיד בכל חלקיי גופו הקט. מחכה בקוצר רוח לגורלו הברור.

ולמה אני נזכרת בזה עתה? לא יודעת. נפלאות האסוציאציה.

אולי כדאי לנסות התחנפות?

"רוצה עוד קרואסון"? אני קוראת מאצל הטוסטר בקול מחודד

"הממ".. עולה הרחש ממרגלות שפמו.

הוא ממשיך לשקוד על הזהו.

אני חגה מבוהלת במטבח ועיני נתקלות בטלפון. יצלצל, וייקח אותו מאצל הדפים הממוספרים הללו הרחק אל מחוזות קודש ישיבתיים. הרי זה מה שקורה כל בוקר. ומה היום? למה הראש ישיבה לא מתקשר דווקא כשצריכים אותו?

צלצל טלפון צלצל נא!

לא רבים יודעים, אבל אחד הסעיפים לחוק מרפי הוא, שאחרי הוא מתרחש הבחירה בידך איך לנהוג. צריך פשוט להביא את היום. לבוא אל ההר.

אני מחייגת את המספר ביד רועדת.

"הראש ישיבה חיפש את אחיו"? אני תוהה בקול.

ברור שחיפש. תמיד מחפש. שמח מאד שחזרנו אליו. זה דחוף.

אני מעבירה את הטלפון בנונשלנטיות חגיגית.

"דחוף". אני פולטת. ונמלטת.

ומכאן ואילך הכול בסדר.

הדפים עם פירוט האשראי הנדיב מתייתמים על השולחן בסלון. כבוד הרב נסחף לענייני הצאן הטהור. ומייד אחר כך ממהר לשיעור.

אני מחליקה את הדפים אל הפח ויורדת לזרוק אותו עוד באותו רגע.

איזה מזל שהתחילה השגרה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!