האימה של תמרה אצל רופא השיניים: תתפלאו, לא בגלל הטיפול

זה קרה אתמול אצל רופא שיניים.
וקרה לפני שבוע ולפני חודש,
ולכל הכיסאות שלידי.

מי צריך לקבוע תור לרופא שיניים? באים לעזרה ראשונה.
בעצם למה לא? את מישהו זה מעניין שאני, את, אתה, אתם,
הזמנתם תור, טלפוני או לא.
השארתם ילדים, עם בייביסיטר או לא.
יצאתם או אחרתם שעה מהעבודה,
השלמתם שעות בלילה עם מעט שינה.
התכוננתם, פיזית, נפשית, אימפולסיבית קומפולסיבית,
לשעה מסוימת של חרדות והצקות שינניות?
זה הרי לא מעניין באמת את אף אחד, חוץ מאתכם ואתכם.

וכך זה נראה:

אתם מגיעים בשעה היעודה למרפאה,
מסתכלים היטב ברשימה.
מתיישבים על הכיסא בחריקה,
ושומרים על הדלת במרחק נגיעה.
לוחצים על חיוך מנומס לסביבה,
ושוקעים באמירת תהילים בכוונה.
הרי היה כה ברור,
שיהיו כמה דקות איחור.
כמה דקות? מי החליט?
רבע, חצי שעה,
בישראל זו הנורמה.
סורי, אנחנו באיחור (אה, באמת?),
תחייך האסיסטנטית.
נשימה עמוקה,
עיניים לשמים,
עוד פרק או שניים.
הדלת נפתחת,
ויוצא מי שיוצא,
ונכנס מי שנכנס.
אה.. אהמ... לא בדיוק.
לך זה הרי ברור שהגיע תורך,
מסתבר שלא לכולם.

״יש לנו מקרה עזרה ראשונה״,
שוב מחייכת האסיסטנטית (פה, אני חייבת לדעת מי המציא ת'מילה הזו),
והדלת נסגרת בחריקה.

אמרו נא, האין זה מתסכל? מעצבן? מרתיח? לא זועק לכם?
למה אני, שהתארגנתי והסתדרתי וקבעתי ובאתי - אמורה להיכנס שעה ורבע אחרי התור שלי?
נניח שמדובר במקרה חד פעמי, אבל זה לא! זה רב פעמי של חוזר חלילה.
אני אשמה שאיני עזרה ראשונה? אבל אני הייתי הראשונה!

אז מה, אני אומרת שלא קיימים מקרים של עזרה ראשונה? שנקשיח ליבנו מול סבל האחר?
לא זה אמרתי ולא אומר. כן אמרתי וכן אומר ואומר, שהגיע הזמן שקופות החולים יתנו שרותי עזרה ראשונה שלא פוגעת באחר, או בלקוח הבא.
כל כך קשה להעסיק עוד רופא שמיועד רק לעזרה ראשונה?
מה כבר ביקשנו? שירות הוגן?

בקשה גדולה מדי, אה?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!