כמה רוע אפשר לבלוע, אבא תרחם! • טור מיוחד

אצלנו, היהודים, אין רגע דל. אף פעם לא משעמם. יש אנשים שלא די להם בצפון הבוער; בעשרות אלפי דונמים יפהפיים שנמחקו באחת; במאות בתים וחפצים-אישיים שנשרפו בן לילה אחד; בעשרות אנשים, עולמות, שהיו ואינם.

יש אנשים שלא מספיקה להם אש צבעונית, אכזרית ורותחת, המכלה כל חלקה טובה. הם חייבים אש מסוג אחר.

השריפה הגדולה והקטלנית ביותר בתולדות המדינה, טרם כבתה. זמן רב יחלוף עד שמישהו יוכל לעכל את ממדיה, את מה שהטבע מסוגל לחולל בהחלטה עליונה מלמעלה. אבל יש מי שכבר עסוק עד מעל לראש ב'מלחמות היהודים'.

התקשורת מחפשת אשמים. יש שיגידו: זו תפקידה. השאלה היא מתי ואיך עושים את זה.

התקשורת - בסיוע צדקנים ידועים כמו קולגות מהכנסת וחברי 'התנועה לאיכות השלטון' - לא באמת חיפשה. היא כבר מצאה את האשם. כמיטב המסורת של אותם צדקנים, כשיש חובש כיפה בסביבה, הכי קל ומתבקש לתלות בו את האשמה.

מאז פרצה האש, נתון שר הפנים אלי ישי, למתקפה חסרת מעצורים. בעודו מסייר בחפ"ק ובשטחי האש, הוא נאלץ לתמרן בין כלי תקשורת אחד למשנהו כדי להילחם על שמו הטוב.

ליבי התמלא חמלה כששמעתי אותו אמש (מוצ"ש) בערוץ 2. מנסה בכל כוחו להתמודד עם גלי ההסתה, מתפתל מול שורת השאלות האכזריות שהמטירו לעברו יונית לוי ודני קושמרו, אחת אחר השנייה, מבלי לתת לו אפשרות להשלים חצי משפט לתגובה.

השיא היה כאשר שאלוהו השניים, מה הוא חושב על הרעיון להתפטר מתפקיד שר הפנים בעקבות הכשלים. הוא הזכיר למגישים כי דקה קודם לכן, הצהיר באוזניהם כי הוא קורא להקים ועדת חקירה ברגע שמלאכת הכיבוי תושלם. אבל מי בכלל הקשיב לו.

חבל על המיתרים

חבל לו, לאלי ישי, על מיתרי הקול. הם עלולים להיקרע ממאמץ מיותר. גם אם יצעק שוב ושוב ויביא הוכחות בדוקות כי התריע ודאג דאגה אמיתית לעולם הכבאות – לא יועיל לו.

גם כשבכיר בשירותי הכיבוי מבקש להזכיר כי ישי היה שר הפנים היחיד שבאמת דאג להם – איש לא מקשיב.

האנשים שם בתקשורת לא באמת רוצים לשמוע.

אנחנו לא נאיבים. ידענו ששנאת חרדים קיימת בתקשורת - ובגדול. אבל השלינו את עצמנו שיש להם גבולות.

כשהמדינה בוערת מול העיניים, צריך להיות עיוור בשביל לא לקלוט את המסר: שיש למעלה משהו שחזק מכל, 'האבא של הטבע'; שלא צריך נשק ואויבים כדי למחוק רבע מדינה, אלא די בגפרור קטן.

דווקא בשעה זו, יותר מתמיד, היינו מצפים מאותם תקשורתנים שיתרכזו במסר, שייכנסו לפרופורציות – ויברחו מחיפוש אשמים (ואפילו אם כן מחפשים, שיעשו זאת באובייקטיביות הנדרשת – ולא 'יסתנוורו' מהכיפה והזקן המעטרים את פניו של אחד ה'נאשמים').

אגב, גם אם לא כל התוקפים מונעים משנאת חרדים גרידא, אלא חלקם צמאים לאקשן, לדם, ל'סיפור טוב' – ואלי ישי הוא רק הקורבן – לא זה הזמן, בשעה שמלאכת זיהוי הגופות החרוכות, טרם נשלמה. גם אם יש אשמים, איך זה בדיוק יכול לעזור למבצע החילוץ והכיבוי?

אבל לא. יש יהודים שפלים. וכשיהודי נופל, כידוע, הוא נופל עד הסוף.

דווקא לישי זה לא מגיע. מהבודדים שמתמסרים לכל נושא מכל הלב, מהבודדים שלא גבה ליבם ולא רמו עיניהם גם בהיותם קברניטי המדינה – דווקא לו, לא מגיעה מתקפה כזו.

אבל שוב, אין כאן היגיון. מה כן יש כאן? רשעות, טיפשות, אטימות, שפלות, אולי גם קנאה – ועוד כמה הגדרות שאין המקום לפורטן.

כמה רוע אפשר לבלוע? הרבה מאוד, מסתבר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!