הסיפור המופלא על זוג האוגרים אוגי ובוגי

השעה: 2:25. צהריי יום

"איפה העשרים ושמונה שקל שאת חייבת לי?" שולמית נכנסת הביתה ושואלת ללא כחל ושרק. "אני חייבת אותם דחוף".

"מה כל כך דחוף?" אני תמהה.

היא מתבוננת בי מבעד לקוקו המזיע, המתנדנד נלהבות.

"כולם קונים אוגרים מ'בניין וצבע', ויינפלד, הלפרין, יעקובי, לכולם יש. גם אני רוצה".

האופנה החדשה לא עושה עלי רושם. "בשום פני ואופן את לא קונה אוגרים!" אני מזדעקת. "בשום. פנים. ואופן!"

"בבקשה. בבקשה" מתחננת שולמית. "הם כאלו חמודים. במיוחד קלאופטרה. ככה הם קוראים לאוגרת".
על גופתי ייכנסו לפה אוגרים, עכברים, שפנים, או כל מכרסמים, עם או בלי פרווה לבית הזה.
יש לי מספיק ניסיון עם חיות, עם הלכלוך הזה. ארנבות טיפשות שאוכלות כל דבר כולל מה שהן עצמן עשו. תוכים עגומים שבמקום לדבר הם מנקרים את הידיים שמאכילות אותם וחתולים עזובות מימי יהודה העליזים.

לא! זה פשוט לא יקרה!

3:06

הכלוב עלה רק שלושים שקלים. שני האוגרים רצים בו כה וכה .יהודה הניח אותו במרפסת. הוספתי גם עשרים שח (זול מאד גברת) על מתקן משחק דמוי רולטה רוסית, שתפקידו לשעשע אותם ולדאוג שלא ימותו בצער השביה. קנינו גם שק עם אוכל בניחוח אורווה. (גברת הם לא אוכלים כלום. זה מספיק לחודשיים שלושה)

המוכר הצעיר מ'בנין וצבע' הבטיח לי שהם לא ימליטו גורים בחודשים הקרובים. ואם ימליטו לא יאכלו אותם כמו שעשו האוגרים של ויינפלד. הוא גם הבטיח שאם נאכיל אותם בזמן וניתן להם חופש לשחק במתקן הריצה (עוד שלושים ₪) הם לא יהיו עצובים ובודדים כמו שהתלוננו הילדים של הלפרין.

הילדים נראים מאושרים: יהודה בן החמש עשרה ביומו האחרון בבן הזמנים, שולמית בת התשע, ישי בן החמש וחצי. כולם כאחד עדה אימהית רחומה ודואגת.

"תביאי להם מים"

"הקטן נראה קצת מפוחד"

"הם אכלו כבר. אל תביא להם עוד. הם יתפוצצו".

אני פורשת לעיסוקי ומנחמת את עצמי. אומרים שזה טוב. חית מחמד. יש כאלו שמטפלים רגשית בעזרת חית מחמד. לא? תרפיה בחיות מחמד.

אוגי ובוגי. אלו השמות שהוענקו לתרפיה החדשה.

9:30

הבית נם. רק קול צרצור מעצבן לי את הכתיבה ולא נון לי להתרכז. זה לא משהו שאני רגילה אליו. לא המאוורר ולא המנורה במרפסת של פריד. לא לא. זה משהו חדש.
אני קמה מהמחשב ומחפשת.

הרולטה הרוסית!

אוגי ובוגי ערים לחלוטין. מסתחררים באיטיות, בעיניים עגומות, על המתקן הזול מאד גברת. שכה יעזור לי אלוקים. המראה מטריד. אני מרגישה בסשן פלאי מסרט אימה כלשהו.

"אוגי ובוגי לכו לישון", אני אומרת להם. הם מתעלמים. בוהים בי בחוסר הבנה
הלך על הכתיבה שלי הלילה.

6:36

השכמה מוקדמת. הסיבה: הפרוואים הקטנים.

"הם ישנו בלילה"?

"אני לא חושב. העיניים שלהם אדומות".

"הם אוהבים שמלטפים אותם או לא"?

"תשאלי את וינפלד והלפרין אם האוגרים שלהם אוהבים. יש להם ניסיון.. לא. לא עכשיו. בצהריים".

7:20

איך שהבוקר עף.

האוגרים מנומנמים. בייחוד בוגי , הקטן יותר. משהו לא מוצא חן בעיני באוגר הזה. נראה לי מפתח איזה מחלה.

אני מסתכלת עליו מקרוב.

"שולמית. תגידי... תסתכלי רגע. למה יש לו שריטה על הכתף"?

מראה פניה של ביתי משתנה באחת.

היא מתקרבת לבוגי הקטן ושתי עיניה ממצמצות בצורה חשודה.

ישי לעומתה חש להביא פלסטר.

"אני לא מאמינה", היא אומרת "אני פשוט בשוק!"

"מה קרה?"

"כלום!" פניה מעידות על סערה. ושפתיה פס צר .

והלכה לבצ'פר.

12:30

מזל שיש חדר מדרגות. לא הייתי יודעת את זה עד עצם הרגע הזה לולא פגשתי בו ממש מקודם את גברת יעקובי.

ניסיתי לשאול אותה בתור מומחית כמה שאלות על אוגרים. היא פטרה אותי בהנף יד.

"הדברים האלו עפו מהבית שלי יומיים אחרי שהגיעו".

הם היו עצובים מאד. ומלוכלכים מאד. הילדים שלה התייאשו מלטפל בהם כבר ביום הראשון, אבדו ענין.

"מה עשית איתם?" תהיתי

"החזרתי אותם למוכר". אמרה בפשטות. "לא יכולתי לסבול את זה. לא ביקשתי את הכסף חזרה. פשוט, נתתי לו יחד עם הכלוב".

2:10

תוצאות ועדת החקירה שלי: לוינפלד אין אוגרים להלפרין אין וגם לא ליעקובי. כלומר, היה להם. אבל כל אחד בתקופה אחרת בת יומיים. כל משפחה החזירה את הציוד לאחר יומיים. מדובר בהשכרה מרצון.

החזרנו גם אנחנו את הכלוב עם כל הציוד. לא יכולתי לסבול את צרצור הרולטה. יהודה חוזר לישיבה ושולמית איבדה ענין מאז שגלתה שבוגי הוא בעצם קליאופטרה, שהיא בעצם בוני, שהיא בעצם יהושוע. (פלא שהם לא ענו לי בלילה? שלשום אמרו להם בוני לכי לישון ולפני שלשום יהושוע לך לישון. חוסר זהות עמוק!) ושהשריטה שלו היא השריטה שלה.

הרוויח יפה. המוכר הצעיר. מהשכרת האוגרים. נראה לי שיש לו עתיד בעסקים.

אה, מישהו צריך אוכל של אוגרים? זה מספיק לחודשיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!