"הלו, מה קורה גברת יאללה סעי" // מאי גולן

אז לפני כמה חודשים במזל טוב עברתי בהצלחה את מבחן הנהיגה המעשי (השני שלי במספר) המכונה טסט. בגילי המופלג זה כבר התחיל להיות לא נעים, בכל זאת נערים ונערות בני 18 נהגו לידי וגרמו לי לחוש בתחושת כישלון אישי קל.

כמובן שכל הזמן הזכרתי לעצמי שהסיבה שאני לא נוהגת זה לא כי אני לא חכמה או מוכשרת מספיק, אלא כי אני תל אביבית מצויה והכל קרוב אלי, הכל מרחק הליכה ממני, העולם סובב סביבי וסביב עיר הבירה הייחודית שלי. כמובן שגם פמפמתי לתת מודע שלי במשך השנים תיאוריה הזויה שבה - אנשים רבי מעלה בכלל לא צריכים לנהוג, מישהו צריך להסיע אותם; הרי לא חסרות דוגמאות של בכירים למיניהם שהגיעו לתפקידים רמי מעלה וחוסר רישיון לא מנע מהם מלהצליח בחיים...

אז אחרי התערבות רצינית ודי משפילה מצד חבריי שלא השאירה לי מקום יותר להתלבט, החלטתי לא להצדיק את הקול הזה שבי ולהיאבק למען הירשיון המיוחל ואכן עשיתי את זה, עברתי! מה שלא ידעתי זה שהמאבק רק התחיל.

אפשר בהחלט להגיד שאני מחשיבה את עצמי למישהי קשוחה, לא אחת שמקבלת מרות בלי למחות, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקורה על הכביש לנהגת חדשה. מכיוון שהמורה שלי הייתה אישה לא חשבתי שהכביש שייך למגדר מסויים ובטח שלא תיארתי לעצמי שאם אני מתעכבת במאית השנייה ברמזור אני אקבל עשרות צפירות ונהג שעוקף אותי תוך כדי צעקת: "יאללה" שמלווה בתנועה לא ברורה של היד, גם הייתי בטוחה בתמימותי שאם אבקש יפה אבל ממש יפה - לפנות לנתיב שלא תכננתי כי קצת התבלבלתי, אז בטוח מישהו יאפשר לי ולא יקרה מצב שאף אחד לא יתן לי, כשאחד מהם אפילו נותן את דעתו המחזקת: "בעיה שלך, תלמדי לנהוג..."

אחרי השבוע הראשון שלי על הכביש כשאני מעורערת לחלוטין, חזרתי למורתי המגוננת שתמיד אמרה לי לא להתייחס לאחרים ותמיד להתרכז בלנהוג נכון ושאלתי אותה על פשר ההתנהגות, היא צחקה ואמרה לי: מה חשבת שאת נוהגת באירופה?

חשבתי על מה שהיא אמרה בזמן שאני מרימה את הווליום של הרדיו כשחבורה של נהגים צופרת מסביבי בלי שום סיבה ממשית, מזתומרת אירופה? מיד קפץ הצד הפטריוטי שבי להגנתנו... נכון.

לאירופה אין את הלחץ של אזרחי ישראל, אין מדינות שקוראות להשמיד אותה, אין פיגועים, אין מחבלים... אחרי שהורדתי קצת את הווליום של הרדיו, המחשבה המעט יותר הגיונית התגנבה לה חזרה והעזה לשאול: רגע, אבל מה הקשר? האם זה מצדיק להתנהג כמו מטורפים בכבישים? לצפור ללא סיבה, לנסוע במהירות מטורפת, לעבור על חוקים כדבר שבשגרה? לא ממש - עניתי לעצמי בשקט כאילו חוששת שמישהו ישמע...

האם פני המדינה כפני הכביש? או שאני לא בסדר על כך שאני לא מיישרת קו - צופרת וחותכת...? בדיוק לפני סוף המחשבה הזאת כשאני עומדת ברמזור הפונה שמאלה ביקשה גברת נחמדה להיכנס מהנתיב שלידי... ממרום גדולתי, האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד לה: "מה פתאום, למה מה קרה"? ואז נזכרתי בדיון שהתחולל בדקות האחרונות ביני לבין עצמי והנהנתי עם הראש לאישור... היא חייכה, אמרה תודה ושום דבר לא קרה! וואו, הרגשתי מעולה עם עצמי, סוג של עליונות מהולה בגבורה, איזה מדהימה וטובת לב אני. האופוריה נמשכה בדיוק לשנייה עד שצפרו לי מאחורה : "הלו, מה קורה גברת יאללה סעי..."

נסעתי. נסעתי והחלטתי שגם פה כמו במקרים אחרים אני אתעלם מהבריונות, אני אתעלם מחוסר הסובלנות וההבנה, אני אתעלם מהשוביניזם ואני אשאר עם האמת והדרך שלי... אני יודעת שאלו מילים גדולות מדי למה שאתם מכירים כנהיגה סטנדרטית על הכביש, אבל היום, אחרי חצי שנה על ההגה, לא יכולתי שלא לראות את הכביש כמראה של מדינת ישראל – לחץ, עצבים, הרצון הבלתי מתפשר של כולם לשלוט ולהראות מי החזק ובעיקר ביקורת מיותרת מכל עבר ותחושת גדלות לא הגיונית בעליל ובתור מי שהבטיחה לעצמה מהיום שהבינה משהו בעולם המאוד מורכב הזה, ללכת רק בקו שהיא מאמינה בו.

אז גם פה אני רוצה להאמין שמספיק אחד ועוד אחד ועוד אולי שניים - שיחליטו שזה צריך להיות אחרת, אז אולי רק אולי, משהו עוד ישתנה; בכל זאת רק לא מזמן נבחרנו למקום ה-11 ברשימת המדינות שהכי מאושרים בהן ואפילו עקפנו את ארה"ב - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מעניין יהיה לנסות וגם להצדיק את זה...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!