רחל אמנו ע"ה, הפמיניסטיות ה"נאורות" והמחיצה העבה ביניהן

השבת זכינו לברך את חודש מר חשוון, החודש בו ניפגש ב"ה עוד שבועיים עם דמותה הנשית רבת החסד והרחמים של רחל אמנו. אשה אדירה שעומדת כל כך בסתירה עם הפמיניסטיות ה"נאורות" שזקפו שוב את ראשן הכעור סביב פרשת המחיצה בהופעה של האחים רזאל.

רחל אמנו המבכה את בניה שבזכותה נסלח לנו אחרי חורבן בית ראשון ושדמעותיה עומדות לנו בכל עת צרה ומצוקה, מגלמת את הכח שמתוך ההסתר, הכח שבויתור, בחמלה, ברחמנות. קשה להבין את כוחה השקט והמופנם בחברה מערבית "נאורה" שבה סמל סטטוס של הצלחה נשית הוא להיות מרוחה בתצלום עם משקפי שמש על בניין ענק כדי שכל ארחי פרחי הנוסע בנתיבי איילון יוכל לבהות בך.

קשה להעריך ויתור, רחמנות וחסד לאחר בחברה הדורשת, במודע או שלא במודע, מנשים להתכחש לכל מה שנשי בהן, להתכחש לכל הבדל ביולוגי / קוגניטיבי שבורא עולם או כמו שהן קוראות לו הטבע ברא, להתכחש פעמים רבות לצד האמהי האינסטינקטיבי המהותי כל כך, זאת במאמץ להשיג שוויון מדומה בכל מחיר בין הגבר לאישה.

יחד עם זאת קשה שלא להרים גבה כשהפמיניסטיות מנסות ללמד אותנו על שוויון וכבוד. איפה הכבוד לאישה בחברה בה משרד פרסום חילוני ממוצע לא מסוגל לפרסם אפילו ספה פשוטה לבית בלי להשתמש באישה עם חיוך דבילי כאמצעי הכרחי. חברה בה יש כל כך הרבה בדיחות עלובות ורדודות על נשים, בהן מנסים להצחיק את הציבור בהופעות בידור למיניהן ולמרבית העצב גם נשים למדו לצחוק מהן.

המאמץ האינסופי להידמות לגברים גורם אפילו לנשמות שלהן לזעוק לפעמים ואז הן נמלטות לקבוצות העצמה נשיות למיניהן ולמסעות רחוקים על טהרת המין הנשי. האישה החרדית ממש לא צריכה את הקבוצות האלה כי יש לה את זה כל הזמן מאחורי המחיצה. המקום בו נשים נפגשות עם עצמן, נשים שונות ודומות: עורכות דין וגננות, מנהלות בתי ספר וקופאיות, נשות עסקים ועקרות בית. הן נפגשות ביחד מאחורי המחיצה, מתפללות ביחד על היקר להן, באירועים חברתיים הן משלבות ידיים ורוקדות יחד והכי חשוב הן לא מפחדות מעצמן וממהותן.

ממרומי עולמן הנאור של הפמיניסטיות הן בזות לערכי הבית היהודי. כי איך אפשר להבין את עוצמת וקדושת הבית היהודי ממקום בו הקשר המקודש ביותר הופך לטמא.

לעולם לא אשכח את הרוע של נ', באותה עת היא היתה בשלבי סיום הדוקטורט שלה בעבודה סוציאלית, התמחתה בלימודי נשים והקדישה את כל כולה כביכול לנשים באשר הן נשים. אני טרם זכיתי אז לחזור בתשובה. היינו ביחד באותה חבורה של עובדות סוציאליות ופעילות חברתיות בנושאים חברתיים שונים. מלכת החבורה הבלתי מעורערת הייתה חברתי מספסל הלימודים באוניברסיטת תל אביב ומהפעילות באגודת הסטודנטים שם. הייתי ולא הייתי אחת מהן.

העובדה שהתנהלתי בעולם חילוני כבחורה מסורתית ושמורה הפכה אותי לעוף מוזר. בעיני רובן הבחירה שלי היתה מעוררת רחמים, פעמים רבות חברתי נאלצה להגן עלי מפניהן. דווקא אצל נ', האישה שחרתה על דגלה האישי והמקצועי לתמוך בכל אישה באשר היא אישה, זה עורר ממש שנאה. יום אחד היא לא התאפקה והיממה את כולנו וגרמה לנו לבלוע את הלשון כשחשפה את אופייה האמיתי. בלי בושה היא הטיחה בי לפני כולן "תתעוררי כבר או שתמצאי את עצמך שמורת טבע במאה שערים. אני עובדת עם נשים בבני ברק ואפילו הן התעוררו לפנייך. את מגעילה אותי......".

השם ירחם ויציל את נפשן של האומללות מבני ברק שטיפלה בהן....

למרבית הצער הרוע אינו רק נחלתה שלה אלא של עוד הרבה "נאורות" שכביכול לטובתנו הן נלחמות בכל מה שמקודש לנו. האמת המרה היא שהן ממש לא עושות את זה בשבילנו ולרווחת הנשים. הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו – זהו עוד היבט מר של המאבק המפורסם בין שרו של עשיו לשרו של יעקב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!