וינרוט נגע בעצב החשוף של הציבור החרדי

גם בלי לערוך מחקר מעמיק, אפשר לקבוע די בוודאות שימי חול המועד סוכות הם הימים הפוריים ביותר בתולדות האומה הישראלית. ברוך השם, אכשר דרא, הסוכות רחבות ידיים, אין עבודה, הרוח הקרירה מנשבת בנעימות, מוסיקה בוקעת מכל חלון, שתיית יין היא ממצוות החג - מה עוד צריך יהודי כשר בשביל להביע את דעתו בכל סוגיה שנמצאת על השולחן בנחרצות ובידענות עד אין קץ?

חג הסוכות הוא החג היחיד שבו תוכלו לראות צורב צעיר ששקוע ראשו בהוויות אביי ורבא משמיע קול צלול ובהיר בסוגיית משאבי הגז של מדינת ישראל, ועקרת בית שיושבת מסביב למעגל השנה על הסירים שבמטבח חורצת גורלות של ישיבה הממוקמת על גבעה בני-ברקית.

אין מה לומר: חג הסוכות עושה טוב לאנשים.

השנה, להבדיל מחגים קודמים שבהם התלהטו ויכוחים סביב סוגיות שליטה בישיבות, מפלגות חרדיות חדשות, פוליטיקאים שהודחו, מיקומי שמחות בית השואבה או מהי המסורת המדויקת שהותיר אחריו מרן הגראמ"מ שך זצ"ל, עלו על השולחן בעיקר האמירות הנחרצות שניפק עו"ד יעקב וינרוט מעל דפי עיתון 'משפחה' בחג הסוכות האחרון.

דומה שהראיון עם עו"ד וינרוט, נגע בכל העצבים החשופים של החברה החרדית בשנת תשע"ז.

קשה לדעת למה חוללו הדברים טלטלה גדולה כל כך. אולי זה בגלל זהות האומר: יהודי שבמשך עשרות שנים נחשב למקורב לגדולי ישראל מכל החוגים, יוצא ובא ובבתיהם לעיתים תכופות ונחשב לשליחם המיוחד בסוגיות רגישות לציבור החרדי ולאחד שמחזיק בכמה מניות יסוד של החברה החרדית במדינת ישראל.

אולי זה בגלל תוכן הדברים: לראשונה הוצבה משנה סדורה, קוהרנטית, שלא מפחדת לגעת בבעיות הליבה של הציבור שלנו, בלי למתוח ביקורת מיותרת, בלי התלהמות, בלי לפסול את הכל - אבל כן, להסתכל ביושר ובאומץ אל הבעיות ואפילו רח"ל להעז לחשוב על פתרונות.

אולי זה דווקא בגלל העובדה שלאורך הראיון אישר וינרוט בשתיקה את העובדה שמשנתו הוצבה גם בפני גדולי ישראל, שלא התנגדו לה בלשון המעטה, אבל הבריונות הפושה במחננו לא אפשרה לו להוציא את הדברים החוצה.

ואולי, זה בכלל לא הוא. אולי הראיון הזה היה פשוט הקש ששבר את הגמל שחישב להישבר ממילא. אנחנו, כך הבנו את מה שידענו כבר בסתר ליבנו, יושבים על חבית חומר נפץ. אנחנו עומדים על קצה של הר געש, אבל מסרבים להביט למציאות נכוחה. נציגי הציבור שלנו, אנשים טובים וראויים, מתעסקים בסתימת חורים. הם העזרה הראשונה של המגזר, לא המחלקה המטפלת. בחדר טראומה לא מטפלים בכאבי אוזניים, אבל כאבי אוזניים יכולים להוציא אדם מדעתו - וזה מה שקורה לנו. אנחנו יוצאים מדעתנו.

העובדה שאין חשיבה אסטרטגית לשנים הבאות היא בעוכרנו. אם לתומנו חשבנו, שהדאגה מהעתיד שייכת למכוני מחקר גבהי-מצח, גילינו בחג הסוכות האחרון שהציבור החרדי בוגר בהרבה ממה שנהוג לחשוב עליו. הוא מסתכל לעתיד בחרדה, ומתקשה לראות איך הוא צולח את המשברים המונחים לפתחו בלי לחשב מסלול מחדש.

דומה שהנושא הבוער ביותר מבין שלל הנושאים שעלו על שולחן המהגוני של הפרקליט, היה שילוב בני התורה שיצאו לעבוד לפרנסתם בתוך המעגלים הקיימים של חבורת המובחרים שזכו להישאר באוהלי שם.

קיבלנו עשרות פניות מאנשים שיפה דיברו, אבל יותר מכך - יפה הסכימו לעשות. שלל יוזמות ורעיונות והצעות לשיתופי פעולה זרמו לשולחן המערכת בשבועיים האחרונים, צריך רק להתפלל שיימצא ה'קושיקע'ל' הנכון שיידע לקחת את כל הכוחות האלה ולאגד אותם ליוזמה אחת מבורכת ולהוציא מהכח אל הפועל את המיזם שכל-כך קריטי להישרדותו של הציבור החרדי.

המצוקה של הצעירים שיוצאים לשוק העבודה - לא חדשה. הדילמות שלהם מונחות על השולחן כבר לא מעט שנים. הדילמות האלו הצליחו לפרנס לא מעט מאמרים של אנשי רוח ואפילו היוו פלטפורמה למיזם פוליטי כושל שהתמודד בכמה ערים והתמוגג אחרי קדנציה בודדת.

היו לא מעט סיבות שהכשילו כל יוזמה לבנות פלטפורמה ראויה לבוגרי הישיבות שרצו להמשיך את חייהם באווירה ישיבתית, למרות שהם לא מקבלים הקצבה חודשית מ'סורוצקין'. העיקרית שבהן היא כנראה ההכנסה הכפויה של כל מי שלא לומד ב'כולל' תחת מטריה אחת. בחור שסיים בהצטיינות את ישיבת חברון צורך פתרונות רוחניים אחרים מבחור שנשר מעולם הישיבות כבר בישיבה קטנה. קשה להושיב את שניהם בספסל אחד ולצפות לישועה. הראשון יחפש בדרך כלל אתגרים אינטלקטואליים כדי למלא את המצברים הרוחניים שלו בעוד האחרון יצרוך יותר שירי נשמה, סיפורי צדיקים והלכות מעשיות.

נהרא נהרא ופשטיה
קשה גם להתעלם מתנועת המלקחיים שנוצרה כאן בשנים האחרונות. ישנם לא מעט בוגרי ישיבות, בני תורה בהוויתם, מהמצוינים שבחבורה, שהתקשו להשתלב במסגרות המסורתיות של ה'בעלי בתים'. קשה להם ללמוד במסגרות שימצבו אותם סופית ככאלו שפרשו מעולם התורה. הם הולכים עם חולצות לבנות, ציציות בחוץ - אם יתחילו ללמוד 'דף היומי', הם מרגישים, ייצאו מהמחנה הטבעי שלהם. יְקַבְּעוּ את מעמדם כבעלי-בתים. החלופה - נוראית: נוצר מצב שאותו יהודי שמרגיש שלימוד דף היומי לא מספיק לדרגתו הרוחנית או הלימודית - פשוט לא פותח ספר במשך שנים.

החשש מפני ה'מה יגידו' גם הוא לא חדש בציבור החרדי. לפני כך וכך שנים ביקשו מנהלי חברת תקשורת מקוונת גדולה להבין איך יכול להיות שיש בציבור החרדי אנשים שמחזיקים בבית מחשב לא מסונן. "איזה מהאנשים אלו שמוכנים להפקיר את עתיד ילדיהם כשיש פתרונות כל כך טובים", הם תהו בינם לבין כותב השורות שנקרא לצוות חשיבה שהתכנס לנסות לפתור את התעלומה שלפיה אנשים מן הישוב מוכנים להשליך את עצמם ואת ילדיהם לתהום כשיש להם הזדמנות להציל אותם בקלות יחסית.

תראו, אמרתי להם. הפתרון שאתם מציעים הוא אולי מצוין. אבל ברגע שבן אדם רוכש שירותי אינטרנט מסונן, הוא מכיר בעובדה שיש לו אינטרנט בבית והוא מחפש איך להחזיק את הכלי הזה בצורה שתביא הכי פחות נזק. לעומת זאת, שהוא מחזיק ל"ע אינטרנט פרוץ, הוא בתחושה שאולי הוא לא בסדר, אבל זה משהו ארעי, אסור, אוטוטו יעבור. אם הוא שם אינטרנט עם סינון הוא מקַבֵּעַ את המצב. אותם אנשים יעדיפו לאכול ארוחת צהריים בלי סוכה בכלל מאשר לבנות במרפסת ביתם 'סוכת-נחלים', יעדיפו לא להניח תפילין רח"ל מאשר ללכת עם תפידנית (שקית התפילין המזוהה עם הציבור הדתי לאומי בשל העובדה שהיא חסינה לאש ושאר מרעין בישין), לא להתפלל במניין מאשר להתפלל בלי כובע וחליפה וללכת בלי כיפה אם החלופה היחידה היא כיפה סרוגה. וכן, הם יעדיפו לא ללמוד בכלל מאשר ללמוד הדף היומי עם בעלי-בתים. נוצר מצב שרבים מאיתנו מעדיפים לוותר על הכל, העיקר לא לעשות משהו בדיעבד. אולי זה התחיל עם אג'נדה נעלה, עם חתירה למצוינות, אבל מהר מאד זה הפך לאסון. החתירה למצוינות הפכה לתוהו מוחלט. אפשרה לריק להשתלט על כל חלקה טובה.

המערכת החרדית שבמשך שנים לא התמודדה עם בוגרי ישיבות צעירים שיצאו לשוק העבודה, לא הכשירה מסלולים מתאימים, כך שבמקום ללוות את אותם צעירים יד ביד לעולם הסוער שבחוץ, הם פשוט הושלכו מהחלון. חלק הצליחו ליפול על הרגליים ולהקים משפחות תורניות מפוארות, רבים נפלו על הראש ולא זכו להקים בתים כמו שהיו יכולים להקים עם מעט הכוונה ועזרה.

הבעיות הן לאורך ולרוחב החברה החרדית, ממוסדות החינוך שפעמים רבות סירבו לקבל את יצור הכלאיים החדש: בוגר ישיבה שעובד, דרך בתי הכנסת השכונתיים שמנוהלים במתכונת המיועדת לאברכים בלבד והופכים את אלו שהיו חברים לספסל הלימודים עד לא מכבר, לסוג ב', מוקצה מחמת מיאוס.

אין מודל אחיד
קשה לבנות מודל מדויק שיתאים לכולם, אבל קשה שלא להזדהות עם 'הבעלב'ת' הצעיר שמגיע אחרי שבוע עבודה מיוזע לבית הכנסת שנפשו כמהה לא-ל חי. לו זה היה תלוי בו, הוא היה שר ב'לכה דודי' בדבקות, מקפץ קצת ב'מזמור שיר ליום השבת' ואחר כך שומע איזה פרפראה נאה לפרשת השבוע, אותה יוכל להשמיע אחר כך לאשתו וילדיו בשולחן השבת.

אבל בית הכנסת השכונתי, מלא ברוך השם בעמלי תורה, אברכים מסולאים מפז שסיימו את פרק השירה בחייהם ב'שבת בוגרים' של הישיבה קטנה, ולשמוע 'וורטים' על פרשת השבוע זה ס'פאסט נישט עבורם. אז את קבלת שבת, אומרים ברצינות תהומית ואת ה'לכה דודי' הם אומרים במנגינה שהיא ספק ניגון ספק קינה בוכיה, שמייד לאחר מכן עולה אברך לבימה ונותן שיעור של חצי שעה בתולדות דדש ובאיסור להשתמש במגבונים לחים משום מפרק. הדברים אולי מאירים כנתינתם מסיני, אבל העיניים של מיודענו נעצמות אחרי שהוא הבין את השורה התחתונה: אסור באיסור חמור להשתמש במגבונים.

אין כאן צד טוב וצד לא טוב. ציבור האברכים רוצה לשמוע שיעור שמתאים לרמה שלו, אלו שלא זכו להיות אברכים רוצים גם הם את הליטרה הרוחנית שמתאימה להם, אבל אין מי שמנסה לעשות את החיבור, למצוא את דרך הביניים שמתאימה לכל הצדדים שמטרה אחת להם. עם קצת מאמץ אפשר לייצר את המודל שיתרום לכל הצדדים, אבל כנראה עד היום המצוקה לא הייתה מספיק גדולה - עכשיו, אם אנחנו מזהים נכון את הלוך הרוח הציבורי, היא מגיעה עד לב השמיים.

יצור כלאיים
לא צריך להיות בעל חוש אבחנה מחודד במיוחד בכדי להבחין בצמיחה המטאורית של מעמד הביניים החרדי. בעשורים האחרונים התרגלנו לקצוות: הייתה עניות גדולה לצד עשירות גדולה. הציבור החרדי כמעט שלא ייצר בעלי מקצועות חופשיים שפרנסו את משפחותיהם בכבוד ויכולים לאפשר לעצמם קצת יותר מלחם צר ומים לחץ. לעשירים בציבור החרדי יש את התפקיד שלהם, העניים גם הם מכירים את מקומם - אבל איש לא יודע מה עושים למען השם עם יצור הכלאיים הזה: יהודי שברוך השם יש לו מה לאכול, אבל אין לו איפה ללמוד, אין לו מסגרת קהילתית, אין לו מענה רוחני.

לפני כעשור, שהתופעה הייתה בחיתוליה, סבל מעמד הביניים החרדי פעמיים: פעם ראשונה, הוא נאלץ להתמודד בדיוק כמו שאר האוכלוסייה במדינת ישראל עם יוקר המחיה המאמיר. הוא לא נהנה מהנחות בארנונה ובמוסדות החינוך או סבסוד ממשלתי או קהילתי במעונות היום. מנגד, בדרך כלל הוא נאלץ לצורך עבודתו להחזיק רכב או שניים, שילם משכנתא יקרה והפך לכתובת עיקרית לגבאי הצדקה בשכונה שלו, כי הלא אם הוא עובד ה'מנוול' - לפחות שישלם. מצד שני, אם לא די במצוקה הכלכלית האמיתית שאליה הוא נקלע בעקבות עומס ההתחייבויות הבלתי אפשרי, הוא התמודד עם סוג של חרם חברתי. את הילדים שלו לא קיבלו למוסדות, בבית כנסת הוא ישב בירכתיים - וגילה ששוק העבודה הוא הקללה בהתגלמותה: אין לא עולם הזה ולא עולם הבא.

היום, שהתופעה התרחבה, נוצרו אי אלו פתרונות קוסמטיים, לא מערכתיים. פתרונות נכים שנתפרו בגסות, טלאי על טלאי. קמו מוסדות חינוך ייעודיים שלא בהכרח מתאימים לכולם, קמו שכונות שמזוהות עם הצעירים שעובדים - וכן הלאה.

הפתרונות האלה הם נוראיים בעיקר בשל העובדה שהם מנציחים את הפירוד. הם פרס לכמה בריונים חרדיים שהחדירו תזה שלפיה צריך להפריד את הציבור שעובד לפרנסתו מציבור בני התורה, במקום שישלימו אלו את אלו, שיצעדו יד ביד, ויתמלאו זה מחולייתו של זה - זה בכספו וזה בתורתו - נוצר מצב נורא של פירוד וניתוק של ציבור ענק של בני תורה מכור מחצבתו.

עו"ד וינרוט שנמנה עם האליטה האנליטית של מדינת ישראל, הציג מודל שלא מתאים לכולם, אבל מציג מהפך חשיבתי בכמה תחומים. החשוב שבהם הוא שיתוף הפעולה בין כל חלקי הציבור החרדי: הבעלב'תים אמורים לשמש בחזון אחרית הימים כתשתית הכלכלית והקהילתית לשבט לוי. שותפות כזו תהפוך את החיים של ה'בעלבתים' לרוחניים יותר ואת החיים של האברכים לנוחים קצת יותר. אין מצווה גדולה מזו.

אבל בשביל שהחזון הזה יקרום עור וגידים, צריך חינוך מגיל צעיר מאד. בחור שיוצא היום מהישיבה שבוי בתפיסה שצריך לשלם לו עבור הלימוד שלו. בכדי להפוך את השיטה ולגרום לבחור שיצא לעבוד לפרנסתו שצריך לשלם עבור הזכות ללמוד תורה ולפרנס משפחה של עמלי תורה - צריך הסברה והנהגה.

"ישבתי אצל המשגיח של הישיבה שבה למדתי", סיפר אחד מהקולות האנונימיים שהגיעו אלינו בעקבות הכתבה, "ואמרתי לו בכאב שהוא עשה עבודה מצוינת בלהכין אותנו להיות אברכים, אבל הוא לא עשה כלום להכין אותנו להיות בעלבתי'ם טובים, הלוואי שמישהו ייקח על עצמו את ההכנה הזו. אנחנו אבודים".

בראיון הציג וינרוט קהילות שידעו לעשות את החיבורים האלה, אבל מדובר בקהילות קטנות מאד ומגובשות מאד. כדי להפוך את המודל הזה לנחלת הכלל, צריך החלטה מערכתית שתתקבל כמובן על ידי גדולי ישראל שינווטו את הספינה כך שלא תטבע על יושביה.

הסכנות מעבר לפינה
ההתייעצות בגדולי התורה לא צריכה להיעשות מן השפה ולחוץ, כדי לצאת ידי חובה. הסיטואציה שנוצרה בשנים של הזנחה היא לא פשוטה בלשון המעטה.

בעבר, אברך שנזקק לפרנסה, היה פותח קייטרינג/מתחיל בכתיבת סת"ם/נהיה רב'ה ב'חיידר' ועוד כהנה וכהנה מקצועות שבהם החזיקו אבותינו ואבות אבותינו. הפיתויים במטבח הקייטרינג או בדירת סופרי הסת"ם לא היו גדולים, והאברך למרות שהביא מעט רווחה כלכלית לביתו, נשאר מוגן בחממה התורנית.

היום, העסק השתנה. אוהו, כמה הוא השתנה. רבים מאלו שיוצאים לשוק העבודה, בוחרים ללכת ללמוד לתואר אקדמי שמאפשר להתפרנס ברווחה יחסית. לנחות בעולם האקדמי ישר מהיכל הישיבה בלי חיסון מוקדם, זה כמו להיזרק לכלוב אריות אחרי שאלו לא אכלו שבוע. אם בעולם התורה, אנחנו מחונכים לציות לגדולי התורה, לכפיפות לקברניטי הדור, ועל 'אפילו שאומר לך על ימין שהוא שמאל', בעולם האקדמי - הערכים הפוכים. כל כופר - מלך. כל מערער - תלמיד מצטיין. הדיבר הראשון בכל קורס הוא לכפור בכל מה שאתה שומע. לא להאמין לשום דבר. לבחון כל דבר בעיניים ספקניות. המעבר בין העולמות בלי שום הכנה - גורם לטלטלה רוחנית ואישית אדירה.

כמעט ואין אחד שלא מכיר בחור טוב שיצא ללמוד מקצוע ואחרי שבוע הוא כבר מלא בתורות ודעות על כל פגמי הציבור החרדי ומנהיגיו. לא נדיר לראות בחורים שישבו עד לא מכבר בכותל המזרח של עולם התורה הולכים ברחובה של עיר כאילו גילו את האור. הם מלאים בטענות ומענות, ובעיקר ב'רצון לשנות מבפנים'.

גם אחד שהצליח לשרוד בניסי ניסים את לימודי המקצוע, לא יצליח לשרוד את ההתמודדות בעולם התעסוקה. בעבר הכרנו את התואר 'חרדי מחמד' שניתן לחרדים שהסכימו להגמיש ולכופף את הכללים כדי למצוא חן בעיני הציבור החילוני. היום יש תופעה הולכת וגדלה של 'חילוני מחמד'. בחור הישיבה מגיע למשרד החדש שבו הוא עובד ופתאום מגלה שלא כל החילונים מסתובבים עם סכינים בכיס, לא כולם מנבלים את הפה - ובכלל, הם לא כאלה גרועים, הנה, אפילו לפני סוכות הוא ביקש ממנו ארבעה מינים, אז איך אפשר לומר על החילונים דברים כל כך מזעזעים? באותו רגע, כל המחיצות הטבעיות שנרכשו בשנים של עבודה וחינוך - נופלות. והדרך להתדרדרות רוחנית - היא מיידית והרת אסון.

קשה לעצום את העיניים אל מול התופעות של הירידה מהדרך של צעירים שיצאו לשוק התעסוקה. אין הרבה חרדים שגוייסו לתפקידים בכירים בשירות המדינה. שניים שכן גוייסו לתפקידים כאלה, ירדו מהר מאד מהדרך והורידו את הכיפות. וזו דוגמה אחת מני אין ספור.

הדור הצעיר שמגיע בלי שום הכנה, לא יכול להתמודד עם האתגרים הללו, ובמקום להגדיל את עולם התורה - אנחנו עדים להתפרדות נוראה של הקהילות שלא מצליחות למצוא שפה משותפת למרות המכנה המשותף הרחב.

בשבועיים האחרונים שמענו על יוזמות רבות שכבר נמצאות בחלל האוויר, ועל כאלה שבדרך.
הבשורה הטובה היא שגם הגופים שמממנים את לימודי התואר של הצעירים החרדיים מבינים שהאינטרס העליון שלהם הוא לשמר את אותם תלמידים בתוך הקהילה. ברגע שתלמיד במכללה עובר לחולצה כחולה, הוא יוצר אנטגוניזם. אולי המטרות של אותם ארגונים לא נעלות במיוחד, אבל לפחות יש הבנה שהאינטרס זהה.

בשנה האחרונה נפתחו לא מעט יוזמות שמטרתן אחת: לגרום לכל מי שיצא לשוק העבודה, להישאר בתוך המסגרת הישיבתית.

יש היום תוכניות של הג'וינט שנועדו לתת כלים לבוגרי הישיבות איך להתמודד עם שימור המסורת מול השינויים שעוברים על הבן אדם ועל הסביבה ויש תוכניות של ארגונים נוספים שמבינים שצו השעה הוא לסתום את החורים בספינה החרדית. זה לא קל. להבדיל מישיבה, בה לומדים בדרך כלל בחורים מציבור הומוגני, במכללות יש ציבור מכל העדות והחוגים. כל אחד עם מטען תרבותי ודתי שונה, אבל כולם מבינים שהישיבה הארוכה על חבית חומר הנפץ חייבת להסתיים. חייבים טיפול שורש שיציל את אלו שיצאו מעולם התורה ולא פחות - ישמור על עולם התורה.

הבשורה הרעה היא ששנים של הזנחה גרמו לאלפי צעירים טובים ויקרים לצאת החוצה. ספק אם יחזקו. הבשורה הטובה - שיש תחושה שזה הולך להשתנות.

יששכר וזבולון שוב עומדים לצעוד יד ביד.

מי ייתן והיה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!