נדודי רעב: בסוף זה תמיד נגמר בעוגיות

השעה: 3:40 בלילה
למה אני לא נרדמת?
אני משוטטת לי בבית הנם ומחפשת מה לעשות. אין. אפילו כביסה אין. את הכל קיפלתי בתחילת הנְדוּדֵי. ככה זה שאת מתעוררת בשתיים לאחר שלוש שעות שינה, ומתחילה להרהר במהותם של החיים בכלל וחייך בפרט.
חוסר התעסוקה המקומי עם שילובו האפל של הלילה, יוצר אצלי הרהורים עמוקים, מלאי השראה. הרחוב, מבעד לזגוגית המטוללת, דומם בחושך קר וצחיח.

4:00. עדיין חשוך מאוד
ממתי למען ה' אני סובלת מנדודי שינה? תמיד זה הפוך. כולם צוחקים עלי על כל השינה הזאת שאני זקוקה לה. אין ספק שתמורות ושינויים חלים בי ואני אפילו איני מודעת להם. בטח דברים בתת מודע!
אם לא שהייתי בדיאטה חמורה וקפדנית מזה יומיים, הייתי ממלאה לי ספל בשוקו חם ושותה אותו עם עוגיות שקדים פריכות ומנחמות.
המחשבה על עוגיות גורמת לי לסוג של כוננות ערנית ביותר. קיבלתי ספר חדש של אפיית עוגיות מיוחדות, המורכבות ברובן מחמאה, שקדים ודברים מהסוג רב השומן והאהוב הזה. עכשיו אני מוציאה אותו מהמדף, ומעלעלת בו זה פשוט נורא איך שאנשים מביאים על עצמם עודף שומן המוביל לסוכר, לחץ דם, התקפי לב ומחלות שונות ומשונות. הממ... עוגיות חול נימוחות מצופות בזיגוג וניל ומעוטרות בשברי פיסטוק. נורא ואיום!

4:15
אז מה הסיבה לנדודי שנתי, תשאלו? שום דבר. אינני טיפוס דאגן או היסטרי. אני נוטה בדרך כלל לתת לדברים להסתדר מעצמם. הפלא הוא, שהם מסתדרים. כ ו ל ל מכונות חשמליות. אני טוענת תמיד, שצריך לתת להן זמן, המרפא לכל. במיוחד למכונת הייבוש. עזבו אותה כמה ימים, והיא תראה שלא תשיג תשומת לב בדרך שלילית זו, ותחזור לעצמה. באמת. תנסו את זה.
אני חייבת לחזור ולנסות להירדם.

4:55
מה שיקרה בסוף הוא, שאני אצנח למיטה ברבע לשבע, ולא אצליח להתעורר בשום אופן עד תשע וחצי. כשאקום, אמצא בית סתור ומפורק ופתק: "ניסינו להעיר אותך, ולא התעוררת. הצעתי לארי שיריב עם תמר את אחת המריבות הקבועות שלו ואז תתעוררי, והוא באמת צרח ורב איתה, אבל בדיוק אז אבא חזר מבית הכנסת ואמר שאולי את חולה, ושנסתדר לבד ושהוא כבר ייקח את יונתן למעון. אז כשתקומי, אם את בריאה כמובן, תסדרי את הבית כי אני לא אוהבת לבוא לבית מבולגן זה עושה לי צמרמורת".
או אז אתחיל להסתובב כמטורפת בבית, לסדר ולארגן ולשים משהו על הגז לצהריים ולמהר לעבודה להספיק להיות שם לפני אחת עשרה וחצי. (שעת השיא של העבודה הבוקרית. לא התחלה ולא סוף. לא קפה של בוקר ולא סלט של צהריים).

5:00
מעולם לא הייתי ערנית יותר, מלאת עזוז יותר, ומחפשת משהו להתעסק בו יותר. אני ניגשת למטבח לקלף קצת תפוחי אדמה. ארוחת צהריים כבר יש. אבל טוב שיהיו תפוחי אדמה מקולפים אולי בערב אכין משהו איתם.
הספר על העוגיות הנימוחות מונח על השיש ומוציא אותי מהריכוז. כל כך קשה להיות בדיאטה כשאת אֵם, אשה-עובדת ורעיה. כל כך לא הוגן!! למה? למה אסור להיות קצת שמנים? בעולם כל כך קשה, אין עוד הרבה נחמות זמינות כמו אוכל.
אני מתמלאת רוח מרד. פותחת את המקפיא ומוציאה בפראות את קופסת עוגיות השקדים שאפינו לצאת הצום, ושמרנו לשבת (בשבת מותר עוגיה בקידוש! די כבר!).

5:14
זה היה רעיון מעולה, העוגיות האלו.
אני צונחת על הספה בסלון ונרדמת. והמחשבה האחרונה לפני שאני שוקעת בתרדמה עמוקה היא, שפשוט, הייתי מורעבת.
לכו תנצחו את ערמומיותו של מוחנו שלנו. במיוחד בענייני דיאטה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!