אסרו - חג לילדים, ומה איתנו ההורים?

מוצאי חג שמחת תורה. כולם מחפשים הקפות שניות מעניינות, לשיר, לרקוד ולשמוח. הילדים זוכים לקחת חלק פעיל במיוחד בערב המיוחד ומלא הקדושה – שמחת התורה, וההתרגשות עוברת באוויר ללא ספק.

אך מה קורה כאשר נדם קולם של כלי הנגינה, ורק הדי קולות הזמרים עוד מהדהדים באוזן? מה קורה כאשר חזרנו הביתה וקילחנו והשכבנו את הילדים והבטנו על השעון וגילינו שהשעה כבר אחרי חצות?

שטויות, לא נורא, מרגיעים את עצמם ההורים. מחר הם בחופש.
ואז, אז מכה ההכרה שהם, ההורים, ממש לא בחופש מחר. להם דווקא מחכה 'אחרי החגים' עם כל המשמעות הכרוכה בו.

'לובי נשי' שוחח עם שלוש אמהות (השמות בכתבה אמתיים) שהסכימו לפתוח את הלב ולהודות שעל אף העובדה שלא היו רוצות להתלונן, הן לא מצליחות להתגבר.

"אני לא טיפוס של רשתות חבריות", מספרת שלומית בגילוי לב. "אולם בחופשים אני מרשה לעצמי לגלוש יותר, להתעדכן, לראות קצת הלך רוח של נשים, אמהות, עובדות וכו'. יש בזה סוג של נחמת רבים, בעיקר בימים קשים כמו אסרו חג – החג של הילדים והעונש של ההורים. אז נכנסתי לרשת החברתית וראיתי כל כך הרבה פוסטים על חזרה לשגרה וכמה כיף, ואיזה יופי, וכמה טובה היא השגרה, וקשה היה לי להתעלם מהעובדה שאני מרגישה רע – שאין לי מילה טובה להגיד על השגרה הזו, כי מה לעשות, יום כמו אסרו חג הוא אחד העונשים הקשים שלי. הילדים יצאו מהשגרה שלהם במהלך החג, ואני לא אהיה שם כדי להחזיר אותם בקלות. ככה זה, כשאת לא בבית הדברים לא פועלים כמו שאת מתכננת. הילדים שלי די גדולים, אז הם נשארים בבית כשאני אצא מהבית בשעה שש בבוקר, ואז גם אם אעשה שמיניות באוויר, לא אצליח להעיר אותם בזמן, ואז הם יקומו לקראת השעות המאוחרות מאוד של הבוקר ובערב לא ישנו בזמן ושוב אנחנו בצרות. זה מעצבן אותי שכולם מציירים את החזרה לשגרה המדהימה הזו, רק שוכחים שיש איזה יום אחד לפניה, שמכניס ללחץ הרבה מאוד הורים".

גם מיכל, אם לשני ילדים קטנים, מבכה את היום. "אם יש חופש, אז למה רק לילדים? לא הצלחתי להבין בשום אופן", היא אומרת בלהט. "ולא רק שהילדים שלי 'זוכים' לחופש כשבעלי ואני ביום עבודה מלא, אני גם נדרשת לשלם עליו באופן פרטי, כי מי ישמור לי על הילדים? כאילו לא הספיק לי החופש הגדול שהסתיים רק לפני כחודש, אני שוב מוצאת את עצמי בדה ז'ה וו על הסיוט הזה כשאני מחפשת סידור לילדים בזמן שנצא לעבודה. אם זכיתי בפיס, אמצא מישהי שתבוא אלי הביתה, ואם לא, אני צריכה לקחת אותם למקום זר, להשאיר אותם בוכים, ובנוסף לשלם על ה'תענוג' הזה בין חמשים לשמונים שקלים, ולפעמים גם יותר, לכל ילד. מישהו חשב פעם לעשות משהו בנדון"?

תמר, לעומתן, פחות מרגישה סובלת, אם כי מזדהה כאם, וחושבת שחייבים לטפל סופית ביום הזה. "הוא מרגיש כמו יום שנפל בין הכיסאות ולא החליטו מה לעשות איתו", היא קובעת. "מצד אחד אנחנו, ההורים, נוחתים ליום עבודה רגיל ועמוס עם כל מה שחיכה לנו לאחרי החגים, מצד שני הילדודס בבית. לי אישית כיף שלפחות הילדים שלי זוכים לעוד יום ריענון כזה לפני שייפלו חזרה לשגרת לימודים, וגם יש לי בת גדולה בבית כך שבשנים האחרונות אין לי עול ודאגה, כי היא לוקחת על עצמה את השמירה על הקטנים, ולכן אני יוצאת לעבודה בלב שקט, אך כשאני רואה את השכנות שלי, עמוסות בילדים קטנים, עובדות קשה, מנסות להיות בסדר מכל בחינה, יוצאות עם הילדים להקפות שניות וחוזרות מאוחר, ורק אז מתחילות לדאוג ליום המחר – אני לא מצליחה להישאר אדישה. יש לי שכנה שבפירוש אינה נוטלת חלק בחגיגות במוצאי שמחת תורה משום שלמחרת תהיה לה בעיה עם הילדים, ואני מבינה אותה. אז נכון שכל אחת עושה את השיקולים שלה, אבל היה ראוי לדעתי, שיעשו משהו מוסדר עם היום הזה. אם הוא חג – אז החופש הוא גם להורים. אם הוא לא חג – הלימודים הם גם לילדים, או לפחות הסדר של קיטנה במוסד החינוך של הילדים, שיאפשר להורים לצאת לעבודה בלב רגוע".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!