צרחתי, "אני הולכת! אמא...!!! אני הולכת"

מיכל הלוי הריס הייתה בסך הכל בת 18, כאשר נפגעה באורח קשה בפיגוע בקו 18 בירושלים. היא נחשבה לפצועה הקשה ביותר באותו פיגוע נוראי והייתה מחוסרת הכרה במשך שלושה חודשים. לרופאים היו ספקות אם תצליח לצאת מזה בחיים. "אין לי זיכרון מאותו הרגע, מבחינתי הלכתי לישון והתעוררתי בבוקר. אבל לא כל כך הבנתי היכן התעוררתי. הייתי כולי מחוברת לצינורות, לא הרגשתי את פלג הגוף התחתון והחלקים שכן הרגשתי כאבו כמו שום דבר שהכרתי".

למה דווקא אני?

"התחושה הראשונה שאני זוכרת משתלטת עלי היא פחד, חוסר וודאות משתק. מה עכשיו? מה ממתין מתחת לתחבושות? אני משותקת? מי ירצה אותי?- סוף לחלום הבית והמשפחה. מיד אחרי הפחד הציפו אותי רחמים עצמיים. למה דווקא אני? מה עשיתי שזה מגיע לי? באותה נקודת זמן הייתה לי הבנה עמוקה שהחיים כמו שהכרתי אותם נגמרו. אבל במחלקת השיקום של הדסה הר הצופים אלה לא תחושות שיש להן מקום. מהר מאוד הבנתי שהגעתי לטירונות.

עד החתונה זה יעבור

"אני זוכרת את המפגש הראשון עם דר' שוורץ. הייתה שם הרבה אמפתיה אבל לא פחות נחישות, היא סירבה להתרגש מהרחמים העצמיים שלי- "אנחנו כאן לעבוד", היא אמרה לי בקול נעים. זאת הייתה אמירה שטלטלה אותי, באותה השנייה קברתי את הרחמים העצמיים והחלפתי אותם ברוח קרב חדשה. אמרתי לעצמי- אני לא יוצאת מכאן אלא אם אני על הרגליים. יום החתונה של אחותי היה קרוב, שאלתי את דר' שוורץ- מתי אני יוצאת מכאן, יש לי חתונה שאני צריכה לרקוד בה. בחתונה רקדתי בתוך כיסא גלגלים אבל מבחינתי זאת הייתה שאלה של זמן עד שאעמוד על הרגליים".

שרים ובוכים

"אני לא נכה. זאת הייתה המנטרה שהמשכתי לשנן לעצמי. גם הליכון או קביים נתפסו מבחינתי כסממן לנכות והייתי נחושה להפטר מהם. המטרה שהצבתי לעצמי הייתה אחת- לעמוד על הרגליים ולצאת מכאן. השיקום התחיל אחרי ניתוח להארכת השרירים והגידים. אני זוכרת שיצאתי מניתוח, גבס על שתי הרגליים, בטוחה שיש לי מעט זמן עד שנתחיל לעבוד, אבל אז נכנס לחדר הצוות המטפל, הורידו לי את הגבס ואמרו לי- "קדימה, לעבודה". זאת הייתה המלחמה שלי, הייתי ילדה בת 19 שנלחמת על החיים שלה. בעיקר נלחמתי להחזיר לעצמי את השליטה על החיים שלי, את היכולת ללכת, להתלבש, להתרחץ. היה לי דיל עם הצוות- הם שם בשבילי, שותפים מלאים למסע ואני מבחינתי נותנת הכל בטיפולים. וככה בדיוק זה היה. שלוש שעות ביום של פיזיותרפיה, טיפולי מים וכל מה שיש למחלקת השיקום של הדסה להציע. הכאבים היו איומים, עבדתי ובכיתי, הפיזיותרפיסטית המשיכה לדחוף כל פעם לקצה חדש- דחפה ובכתה איתי, כאבים היו מטורפים. בשלב מסוים החלטתי שבמקום לבכות אני אשיר שירי ילדים. צרחתי אותם, בקול, צרחתי עד שהטיפול היה נגמר ואז מתמוטטת. ככה במשך שנתיים".

אני הולכת!, אמא...!!! אני הולכת

"זה היה עוד יום בשיקום, שום דבר לא שגרתי. באחת המנוחות בין התרגילים פנה אלי המטפל ואמר- מה דעתך שנלך קצת? הסתכלתי עליו- מה זאת אומרת, מה עשינו עד עכשיו? הוא חייך, "לא, בואי נלך- את מוכנה". לא האמנתי. וככה, בלי שום הכנה, בלי רגע גדול, רק עם מטפל שהאמין שאני מוכנה- נעמדתי. בהתחלה נתמכת בקביים, חוששת. "זרקי אותם", הוא אמר, "אם תפלי אני כאן לתפוס אותך. קדימה, זרקי אותם". זרקתי אותם. פתאום, אחרי שנתיים אני עומדת. לא האמנתי. הסתכלתי עליו וחזרה על הרגליים, זה היה אמתי. פתאום זה הכה בי- ניצחתי. אחרי כמה שניות צרחתי, "אני הולכת!" אמא..!!! אני הולכת".

למדתי לא לשמוע לאף אחד, אין משהו שאני רוצה ולא יקרה, גם אם הוא כנגד הסיכויים- זה המסר שאני רוצה להעביר. שיקום הוא מסע של משלחת תגלית והיכולת שלך לחצות את המדבר הצחיח של הכאב והתסכול תלוי בצוות שמלווה ותומך אותך. ההצלחה שלי התאפשרה הודות להירתמות של כל צוות השיקום של הדסה הר הצופים. האחיות רקדו לי בחדר, המטפלים בכו איתי, הכל כדי לשמח אותי, כולם דחפו אותי. לא פשוט להכיל אנשים במצבים קשים כאלה ולא עשיתי להם חיים קלים, אבל הם תמיד היו שם לעטוף ולתמוך. הייתי ילדה בת 19 שמצאה את עצמה בקרב על החיים שלה, הייתי מספיק ברת מזל כדי לפגוש כאלה שותפים למסע".

המחבל הכה בי בגרזן. היד נותרה תלויה באוויר, רק התפילין החזיקו אותה. לא רצתי ולא התחבאתי- פשוט המשכתי להתפלל

"זה היה כאילו בבת אחת שלפו אותי מהרחם. רגע אחד הייתי עטוף טלית ותפילין, מוצף בשלווה המגוננת שבתפילת שחרית ורגע אחרי היכו לי באוזניים צרחות יהודים שנטבחים. אלה קולות שילוו אותי עד יום מותי" משחזר הרב איתן מועלמי את השניות הראשונות בטבח בבית-הכנסת 'בני תורה' בשכונת הר נוף. הוא מדבר בקול חלש ובטון קבוע, עיניו עצומות והוא מתנדנד בתנועות קלות של תפילה, קדימה ואחורה. מדי פעם העיניים הסגורות מתכווצות, כאילו ראו שוב את אותו הגרזן מתקרב אליהן. רעייתו יושבת לצידו, שומרת עליו שלא יצלול חזרה לאותו בוקר חורפי באמצע חודש חשוון.

"כשהיריות התחילו נשארתי לעמוד ולהתפלל. לא יודע להסביר, זה היה חזק ממני. לא רצתי ולא התחבאתי- פשוט המשכתי להתפלל, היה חשוב לי להשלים את התפילה. המחבל התקרב והכה בי עם הגרזן, כיסיתי את הפנים שהתמלאו בדם וצעקתי - 'לא!' . המחשבה שעברה בי היא שמכאן אני לא יוצא בחיים. אבל נותרתי בחיים. אני מאמין שאם הקדוש ברוך הוא היה רוצה- הייתי מת, אבל אני חי, יש לו עדיין תפקיד בשבילי בעולם הזה".

"כשהכל נגמר שכבתי בתוך שלולית של דם, עטוף בטלית. יד שמאל שלי הייתה מנותקת מהגוף ממכות הגרזן והדבר היחיד שקשר אותה אלי היו התפילין. איבדתי את ההכרה".

הכאב היה בלתי נסבל, חשבתי לוותר על היד

הניתוח המסובך, בסופו חיברו הרופאים את כף היד למקומה, ארך 8 שעות ועבר בהצלחה. עתה המתין לרב מועלמי הליך שיקום ארוך, בסופו קיוו הרופאים יצליח להחזיר לעצמו את מירב התפקודים. "תחושת הייאוש הייתה עמוקה. הייתי תלוי לחלוטין באחרים, פציעת הראש הותירה אותי ללא שיווי משקל והיד נראתה כמו גוש בשר נפוח וחסר תועלת. הכאבים היו בלתי נתפשים ובשלב מסוים אפילו התייעצתי עם אשתי ושקלתי לבקש מהרופאים לוותר עליה. כאב לי כל כך. הגוף היה חלש וגם הנפש.

כאן לא נחים- כאן עובדים

"להחלטה איך להתמודד עם הפציעה יש משמעות מכרעת על הסיכויים להחלים ואני הייתי על סף לוותר, הכאב הכריע. אבל כמו בזמן הפיגוע, כשהייתי בטוח שזהו, שמכאן אני לא יוצא, גם כאן הושיט לי הקדוש ברוך הוא יד ורגע לפני שוויתרתי, בדרכו המיוחדת, הראה לי את הדרך. גם אם חשבתי לוותר, מבחינת צוות השיקום של הדסה הר הצופים זאת לא הייתה אופציה. אני זוכר את אחד הרופאים אומר לי- כבוד הרב, כאן לא נחים- כאן עובדים. הם היו אמפתיים אבל קשוחים. הם ידעו בדיוק מה נדרש לעשות ולא התכוונו לתת לי לוותר או לשקוע. השלמתי את השיקום בזכות ההתעקשות של הצוות. גם לרב דוד יוסף שליט''א, בנו של הרב עובדיה יוסף, היה תפקיד חשוב. כשבא לבקר אמר לי – תאבקו על מקום בשיקום בהר הצופים. השלמתי את השיקום בזכות ההתעקשות של הצוות".

הדאגה והאהבה שעטפו אותי מכל עבר- המשפחה, תלמידים, אנשים שכלל לא הכרתי, צוות הר הצופים- כולם נתנו לי את הכח להצליח במסע. כשאני מסתכל על המקום בו הכל התחיל והיכן אני היום- המאמץ השתלם. הדרך עדיין ארוכה אבל ברוך השם אני חי, זכיתי לאחוז בנכדים. גם היד כמעט וחזרה לתפקוד מלא"

פיצוץ. שבריר שנייה של שקט מקפיא. הלם. פתאום, בבת אחת, האוזניים התמלאו בזעקות של חברים, לוחמים פצועים. ההמתנה. היינו כמו קפיץ שמתחו אותו לקצה וממתין לשחרר את כל האנרגיה הזאת בקרב

"אחרי חודשים של שגרת אימונים וציפייה מתוחה קיבלנו את ההודעה- נכנסים לעזה, פעילות לאיתור והשמדת מנהרות. הייתה התרגשות גדולה. אחרי חודשים של אימונים רצינו לתרום את חלקנו". תביו, אומר לי חיים לב טוב, חייל בודד, לוחם ביחידה מיוחדת שנפצע קשה בפעילות מבצעית במבצע "צוק איתן", "אני לוחם, לרגע הזה התאמנתי והתכוננתי. אני לוחם ויש לי ייעוד לממש, יש לי תפקיד. כשהגיעה ההודעה שנכנסים לעזה חשבתי- סוף סוף. סוף סוף הזדמנות למלא את הייעוד שלי- להגן, גם בחיי אם יידרש, על תושבי יישובי הדרום. קשה לי להסביר, רק מישהו שהיה בצומת הזה יכול להבין, יש משהו עוצמתי בתחושה הזאת, שאתה קו הגנה, שאתה זה שסומכים עליו. רציתי שהם יידעו שהם יכולים לסמוך עלי, שאת התפקיד שלי, להגן עליהם, אמלא בכל מחיר".

הוא מדבר במשפטים קצרים, אני יודע לזהות שהוא חווה עכשיו כאב. הוא מדבר ומדי פעם מביט אלי , לתוכי, בודק אם בכלל מבין לעזאזל על מה הוא מדבר. "אתה חייב להבין, גדלנו על סיפורים של בוגרי דרום לבנון ועל הסיפורים של הלוחמים במלחמת לבנון השנייה. רצינו גם, היינו כמו קפיץ שמתחו אותו לקצה וממתין לשחרר את כל האנרגיה הזאת בקרב". אני מחליט לשבור את כללי מראיין- מרואיין ומספר לו על אירוע פרטי מתקופת השירות שלי בדרום לבנון. עכשיו הוא מבין שאני מבין אותו, אנחנו כבר לא מראיין ומרואיין אנחנו שני לוחמים שנושאים כל אחד את צלקות הקרב שלו.

היה פיצוץ, לא ידעתי אם אני בחיים

"הגיע מודיעין מדויק על מנהרה. על פי המידע, פתח היציאה שלה היה בתוך בית והמשימה שלנו הייתה לאתר ולהשמיד אותה. לכח הצטרפה יחידה מיוחדת שמתמחה בחבלה. התפקיד שלנו היה להשתלט על המנהרה ולאבטח אותה בזמן שהם מכינים את המטענים כדי לפוצץ אותה.

התקרבנו אל היעד בנוהל מבצעי, הכל התנהל כמתוכנן. אני זוכר את השקט, היה בו משהו מרגיע ומטעה, לא היה בו רמז למה שצפוי לקרות בדקות הבאות. השחר כבר התחיל להפציע, אור ראשון של אשמורת. היינו ממש בסמוך ליעד, עוד שנייה ואנחנו שם.

פיצוץ אדיר. שבריר שנייה של שקט מקפיא. הלם. פתאום, בבת אחת, האוזניים התמלאו בזעקות של חברים, לוחמים פצועים. הפעילו עלינו שלושה מטענים, היינו אמורים למות שם כולנו. הייתי מכוסה כולי בדם, לא ידעתי אם אני חי, אם הדם הזה בכלל שלי. הרגל הייתה מרוסקת ויד ימין נראתה לא מחוברת לגוף, לא הצלחתי לזוז. מסביב צרחות של פצועים.

המסוק פינה אותנו. לידי היה שרוע המפקד שלי, ללא רוח חיים. שלושה אחרים היו פצועים אנוש, הם לא שרדו את הפציעה. ארבעתם נפלו באותו היום, להלוויות הביאו אותי על מיטה של טיפול נמרץ".

אני חייל בודד, הצוות בהדסה הר הצופים הפכו המשפחה שלי

"כבר במסוק חלחלה המחשבה על החיים שאחרי- חיים בלי יד, אולי גם בלי רגל, לא ידעתי איך להתמודד עם המחשבה, ידעתי שאחיה אבל לא הייתי בטוח אם אאבד את היד. שאלתי את כל מי שהיה מסביבי, ביקשתי שיגידו את האמת- יכרתו לי את היד? התעוררתי מהניתוח, ראיתי שהיא מחוברת לגוף, ניסיתי להזיז אותה, לא הצלחתי- פחדתי".

"בשיקום הדסה הר הצופים עברתי פעם נוספת מסלול לוחם. ארוך, מפרך- לפעמים נראה בלתי אפשרי, אבל להתרסק לא הייתה מבחינתי אפשרות- גם לא מבחינתו של הצוות המטפל. הרגל הייתה מרוסקת, היד לא עבדה, לא יכולתי לזוז. אני ספורטאי, בכושר טוב ופתאום אני תלוי במישהו בכל פעולה פשוטה, זה שבר אותי. לראות את עצמך במצב כזה זה מתסכל, הייתי צריך עזרה, אני מודה למי שצריך להודות שמי שליוו אותי במסע הזה היו הצוות הרפואי והשיקומי של הר הצופים".

זה היה כמו מסע כומתה, כל הצוות המקצועי של הר הצופים נרתמו כדי שאסיים את המסע. זה היה הרבה מעל ומעבר לחובה המקצועית שלהם. ממנהלת בית החולים, שאפילו ליוותה אותי לאודישנים של הריאליטי "אקס פקטור" ועזרה לי למצוא עבודה כשהשתחררתי מבית החולים, דרך האחיות והמטפלים- כולם נתנו כתף מתחת לאלונקה שלי, הזיעו איתי, התעקשו איתי, בכו איתי, שמחו איתי. אני חייל בודד, הם הפכו להיות המשפחה שלי. אי אפשר לתאר במילים מה המשמעות השיקומית, כמה כח אדם יכול לגייס כשמטעינים אותו בכזאת כמות של אהבה, אכפתיות, הנחייה והכוונה. מה שנראה בלתי אפשרי בנקודה בה התחלתי הפך למציאות- המעבר בין כיסא גלגלים לקביים, מקביים ללעמוד על הרגליים, עד לקבל חזרה את העצמאות שלך.

לאחרונה התחלתי לשחק בקבוצת כדורגל של חבר'ה שנפצעו בפעילות מבצעית, זה אומר הכל על ההצלחה של סיפור השיקום שלי. אם מישהו היה אומר לי אחרי הפציעה שאחזור לעמוד על הרגליים, שאחזור להשתמש ביד, שלא לדבר על לרוץ ולשחק- הייתי אומר לו שזה מדע בדיוני, אבל כנראה שהכל אפשרי כשאתה מוקף באנשים הנכונים. תהליך השיקום לימד אותי הרבה על עצמי. אם יש משהו שאני רוצה- אשיג אותו. אני עדיין בתהליך אבל אני מנצח".

הרגשתי את הכוחות אוזלים ממני. ניסיתי לצעוק להם שאני חי- לא הצלחתי להוציא קול.
כדור ועוד כדור ועוד אחד- הוא ירה בי חמישה כדורים עד שהפסיק ועבר הלאה

"באותו היום הגעתי למרכז הרב כדי ללמוד. הייתי בספרייה כשלפתע התחילו קולות ירי שלא הפסיקו. הבנתי מיד שמדובר בפיגוע וברחתי להתחבא באחד מהעברים שבספרייה. ניסיתי להתכווץ כמה שרק יכולתי ושמעתי אותו מגיע לעברי. הגנתי על הראש עם הידיים כשהוא התחיל לירות לעברי. כדור ועוד כדור ועוד אחד- הוא ירה בי חמישה כדורים עד שהפסיק ועבר הלאה. זה הרגיש כאילו חשמלו אותי. נשארתי בהכרה אבל איבדתי הרבה דם והרגשתי אותה מתערפלת. הנשימה הפכה כבדה, ידעתי שאני עומד לאבד את ההכרה ובכוחות אחרונים הצלחתי להוציא את הנייד מהכיס ולחייג למשטרה- לא הייתה תשובה", כך מתאר נפתלי שטרית את אותו הבוקר בישיבת מרכז הרב בקריית משה שבירושלים.

"הייתי מעורפל לגמרי אבל הצלחתי לשמוע את ההמולה ומישהו צועק שהוא הרג את המחבל. יש לי שברי זיכרונות- הרבה אנשים צעקו אבל אף אחד לא הגיע אלי, כנראה חשבו שאני מת. הרגשתי את הכוחות אוזלים ממני וניסיתי לצעוק להם שאני חי- לא הצלחתי להוציא קול. בשארית הכוחות הרמתי יד, מישהו הבחין בי ומיד קפצו עלי, הרימו אותי השכיבו אותי על שולחן וניסו לעצור את הדם שהמשיך לזרום ממני. כמה דקות אחרי, באמבולנס, איבדתי את ההכרה והתעוררתי רק אחרי שמונה ימים".

השיקום הצליח, חזרתי לרוץ

הגעתי למחלקת שיקום על כיסא גלגלים. הימים הראשונים היו קשים, הכל כאב לי, בכיתי על מיטת הטיפולים. למרות שהייתי זקוק למזון כדי להחזיר כח, לא הצלחתי לאכול. הצוות שאל אותי מה אני אוהב ודאג להביא לי גם דברים שלא היו חלק מהתפריט של בית החולים- הם לא היססו, עשו כל מה שנדרש כדי להעמיד אותי על הרגליים"

"השיקום הוא תהליך ארוך והשינויים ביומיום הם מיקרוסקופיים. לוקח זמן לראות תוצאות ונדרשים הרבה סבלנות ואורח רוח. זאת ריצה למרחקים ארוכים- בהתחלה לא רואים את האופק, רק מדבר של עבודה קשה, חוסר וודאות ותסכול. כדי להצליח אתה חייב להיעזר באנשים שאתה סומך עליהם, עבורי אלה היו המשפחה, החברים שהגיעו ללמוד איתי, לנגן איתי והצוותים הרפואיים והשיקומיים של הדסה הר הצופים, יש בי הרבה הכרת תודה למקום הזה ולאנשים שעובדים בו, יש לי חוב אליהם שלעולם לא אוכל לפדות".

"את רוב שנות התיכון שלי ביליתי במחלקת שיקום. בין לבין עברתי ניתוחים להארכת העצם דבר שהאריך את השיקום- זה כמו ללכת צעד קדימה ושניים אחורה. לוקח הרבה זמן לראות את התוצאות אבל כשרואים אותם זה כמו שזכית בפייס. כל התקדמות מזינה אותך בכח ורצון להמשיך ולהתקדם.
השאיפה הייתה לחזור לחיים, זה הכח שהניע אותי בשיקום. כל שלב בשיקום היה כרוך בקושי. לעמוד כה שניות, לעשות צעד ראשון, ללכת, לשמור על שיווי משקל- בהתחלה, הצלחתי לעמוד כמה שניות אחריהן התמוטטתי. פריצת הדרך שלי בשיקום הייתה כשחזרה אלי היכולת לרוץ. באותו הרגע אמרתי לעצמי- הצלחתי, השיקום הצליח".

"שואלים אותי "איך אתה היום?"- ניצחתי וזאת תחושה נהדרת. ניצחתי כי בזכות צוות השיקום שהיה מחויב, תמך, ליווה, התעקש, לא ויתר והביא אותי עד קצה גבול היכולת אני לא מרגיש את המגבלה של הפציעה ביומיום- אני רץ, מנגן, חי חיים מלאים אני מסתכל אחורה וזוכר את הקושי והכאב- עברתי את זה, ניצחתי את האתגר ועל כך תמיד אהיה אסיר תודה להם".


לבירורים לחצו כאן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!