כשה'בייבי' מתחיל לדבר • חוויות מהחיים

"אל תספרי לי שהילד שלך יודע לדבר כשהוא מעיף גיבובי ג'יבריש", הייתי אומר לאחותי אודליה.

"אבל אתה לא שומע שהוא אמר הרגע 'אבא בא'?!", היא הייתה חוזרת וגוערת באוזני.

ואני, אמון על הסדר הטוב, הייתי מבקש בקוצר רוח 'לא לבלבל את המוח'.

אני מוכן לקבל את זה שקובי שלך מנסה בכל כוחו לדבר.

"טוב-טוב, לא התכוונתי", הייתי משקר בחלישות הדעת, למרות שבאותו הרגע היא כבר היתה במטבח; מספרת לאמא עד כמה הבן שלה (!) מעליב אותה, ועד כמה לא אכפת לה בכלל מהבנאדם הנ"ל.

מידת השתיקה

עם הזמן למדתי לשתוק כדי לחסוך את תהליך הפיוס.

כולם היו מתלהבים שקובי כבר יודע לענות בכן ולא, וליבי היה צוחק עליהם. "בטח יודע. תמשיכו לשאול אותו אם הוא רוצה במבה", הייתי לוחש לעצמי ומתקיל את קובי בסטייל רזי ברקאי.

"האם אתה חושב שאתה חמוד?" הייתי פונה אליו, וקובי היה אומר 'כן'.

"אתה רואה שהוא יודע לדבר!" היתה מתאשרת אודליה.

ואני הייתי מחייך ושואל שנית את הזאטוט: "האם אתה בטוח שאתה חמוד?". קובי היה מהסס קמעא, בהיסוסים הוא תמיד היה חזק.

אחרי זה היה פותח את פיו ומשיב בביטחון עצמי משל היה אהוד ברק; 'לא!'

"מה הבעיה כאן?!", היתה מסבירה אודליה, "הוא אמר שהוא חמוד, רק שהוא לא בטוח בזה.
למה אתה צוחק?!".

"תגיד ג-י-ט-ר-ה"

לאחרונה החלטתי שהגיע הזמן להוציא את החומרים המוזיקאליים שלי, הלחנים והשירים, לאור עולם.

אני מחפש טוקבקיסט שמכנה את עצמו "תתקשר אלי ונדבר" שישקיע את כספו בהוצאת החומרים המוזיקליים המקוריים. בינתיים, אני מניח את הגיטרה על הגב ומתאמן כמה שאפשר.

כשעליתי לעשות שבת אצל אחותי וגיסי בירושלים, לקחתי את הגיטרה איתי. נשמיע קצת למשפחה מה הולך להיות להיט היסטרי, וחסר להם שהם לא יתמכו בי. בשביל מה יש משפחה?!

במוצאי שבת, אחרי שסיימתי את חובת המצפון והדחתי אל כל כלי הבית והאמבטיה כמו אורח מנומס, שלפתי את הגיטרה וכדי לרצות את אימו של אחייני, קובי, החכמתי אותו קמעא.

"גיטרה. תגיד גי-ט-ר-ה!".

למרבה ההפתעה, הוא אמר.

"פשששש", הגבתי בהתפעלות, "הוא קולט מהר".

"אמרתי לך שהוא מוכשר!", זרקה לי אודליה מהחדר השני ובעלה חייך לעצמו.

ניגנתי לקובי את 'אגדלך', קטע עם טקסט ידוע בעיבוד ולחן מקוריים.

התרכזתי בשיר וקובי היה מרותק אלי. כשסיימתי אמר לי קובי: "תעשה עוד פעם!".

"מה מה?!", מילמלתי אחוז הלם. "אודליה, הילד מדבר לעניין!", קראתי בהתפעמות אמיתית ובין רגע שיניתי את כל התיאוריה שלי על תינוקות מדברים.

"טוב, גם בזה טעיתי..." אמרתי לשמעון המחייך, והוא בשלו, מחייך.

"תעשה עוד פעם!" חזר קובי.

"קוראים לקטע הזה 'אגדלך', שיר יפה, הא?" אמרתי בסיפוק.

"שיר טמבל!", אמר קובי מול פני המופתעות.

זהו, ידעתי: לעולם תינוקות לא ידברו עם קשר.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!