רק הליכוד יכול • טורו של אבי בלום

כשהבוס מאוקראינה נהנה

"ביבי מחפש אותך בדחיפות", קיבל שר החוץ ליברמן את ההודעה במכשירו הסלולרי והתרווח בהנאה כדי לקבל את השיחה. זה קרה בשעת לילה מאוחרת ביום שלישי שעבר, אחרי שאיווט סיים יום ייצוגי במיוחד באוקראינה, בחברת נשיא המדינה.

אין רגעים שחביבים על איווט, כמו סיורי הבית בבירות מדינות ברית המועצות לשעבר. אין סיטואציה פוליטית שמסבה לו עונג כמו אותם רגעים בהם ביבי משחר לפתחו. כששני האירועים מתמזגים להם בטיימינג אחד, ההנאה צרופה, העונג עילאי, החוויה משכרת. ואיווט, יודע ליהנות.

"החבר'ה שלך עומדים להעלות מחר בכנסת את חוק הגיור הצבאי", ניגש נתניהו ללב העניין, "אני מבקש שתגיד להם להסיר זאת מסדר היום". קר באוקראינה, חם בישראל. איווט שמר על קור רוח, ביבי הזיע – ולא רק בגלל מזג האוויר.

איווט, שחקן פינג-פונג מיומן, הבטיח לשקול את העניין בחיוב, לא לפני שקיבל הבטחה ברורה כי ההצעה תעלה לדיון ביום ראשון בוועדת השרים לחקיקה. ביבי נרגע. קנה עוד סופ"ש רגוע בקיסריה. בלשכת ראש הממשלה, חיים משבת לשבת, מתקרית לתקרית. כמו כבאים בכוננות מתמדת ביום שרבי לוהט, מכבים דליקה אחת ועוברים לזירה הבאה.

את הטלפון הבא, עשה איווט ליו"ר ועדת חוקה דודו רותם. בש"ס של ימי החנוכה התשע"א, יכולים ללמוד מישראל ביתנו מהי היררכיה וכפיפות להנהגה. איווט – המגלם הנהגה פוליטית ורוחנית באישיות אחת - לא צריך להורות ובטח שלא לאיים, הוא רק מבקש, ואבוי למי שיסרב.

במקרה של רותם, נוסחאות של הוראות והנחתות ממילא אינן ממן העניין. איווט יודע שאת העבודה הפוליטית והתקשורתית שעשה לו רותם בסוגיות הגיור השונות, הוא לעולם לא יוכל לעשות לבדו. אם משום שאין לו הזמן והסבלנות, ואם בגלל שאין לו ההבנה והדקדוק בפרטי הפרטים של הסוגיה, שהלכה, פוליטיקה ותקשורת, משמשים בה בערבוביא.

לפני שאנו ממשיכים, כמה מילים על ההצעה עצמה: 'הצעת חוק הגיור הצבאי' באה לעולם על רקע הוויכוח שהתעורר לאחרונה בשאלת כשרות הגיור במסגרת הצבא. דודו רותם שהגיש את ההצעה, ביקש לקבוע בצורה ברורה, כי הרב הראשי הצבאי יהיה רשאי להקים בתי דין לגיור וכי הגיורים שנעשו במסגרת הצבאית בעבר יוכשרו רטרואקטיבית.

רותם, בהנחיית הבוס מאוקראינה, הסכים לדחות את הגשת ההצעה, לא לפני שווידא ובירר שהבטחת נתניהו אכן תמומש והחוק יוגש לוועדת שרים לחקיקה – המקום שבו נקבע גורלם של חוקים, לחסד: תמיכה ממשלתית והקניית רוב בטוח במליאה, או לשבט: התנגדות והשלכת דבר החקיקה לסל המחזור.

מערער סדרתי

השר משולם נהרי, הוא 'מערער סדרתי'. לדיוני ועדת השרים לחקיקה, נוהג המיניסטר להגיע כשבכיס מקטורנו ערעורים מוכנים. כמו רופא המגיע למרפאה עם רצפטים חתומים מהבית. כשמגיע הפציינט, כל שנותר לעשות זה למלא את הפרטים החסרים במרשם: שם החולה (רצוי גדעון סער), התסמונת (עוד חוק אנטי דתי) והתרופה (הגשת ערר, מומלץ בתוספת מינוי ועדה).

יו"ר ועדת השרים לחקיקה, שר המשפטים יעקב נאמן, מתפוצץ בכל שבוע מחדש. החברים גדעון סער, דן מרידור ושות' משתגעים. נהרי בשלו: שולף את הערר מכיס אחד, את ההסכם הקואליציוני מהכיס השני ופותח בנאום כובש שמבריח מהחדר גם את מי שלא הצליח להשתכנע.

לרוב, משמעות הערר הינה קבורת חמור של הצעת החוק: הדיון בהצעה מופקע מהפורום המצומצם של ועדת השרים לחקיקה ועובר לפורום המורחב של מליאת הממשלה. מי שאחראי על קביעת סדר היום במליאת הממשלה הוא בנימין נתניהו שאף פעם לא שש להעלות נושאים נפיצים לדיון. למה להחליט כשאפשר לדחות?

לא בכל פעם מזדמן לידיו של נהרי דג שמן שבמעיו מרגלית. השבוע זה קרה: ביבי נוהג לעמוד במילתו לאיווט. חסר לו שלא. בהתאם להבטחת ראש הממשלה, עלה חוק הגיור הצה"לי ביום ראשון, על שולחן ועדת השרים לחקיקה. 'השר המערער' שקרא כל אות ותג בהצעת החוק, גילה לתדהמתו כי על פי הגדרת הצעת חוק הגיור הצה"לי, לחייל ייחשב: "מי שמשרת בצבא הגנה לישראל בשירות סדיר, קבע או מילואים". המשמעות פשוטה: הצעת החוק, מבקשת לסלול מעקף צבאי למסלול אזרחי. מעין, 'חוק עוקף חוק הגיור'. לא מדובר רק בחיילי צה"ל. כל ישראלי נוכרי, או חסר דת (למעט חרדים וערבים שאינם משרתים...), יוכל להתגייר על הדרך, במסגרת שירות המילואים.

ביבי אומנם היה מעדיף להורות: שמש בגבעון (או שמא, בגדעון) דום, אבל מטבעו של תאריך יעד שלבסוף גם יגיע. יום רביעי חלף ללא העלאת החוק להצבעה, אך יום ראשון הגיע. ועדת השרים התכנסה ואישרה את הצעת החוק. ואז – כמו בתסריט ידוע מראש – קם נהרי ממקומו והבהיר בלשונו המתובלת ש'היו לא תהיה'. הוא נופף בערר והקפיץ את החברים. "זו בושה", צעק לו אחד משרי הליכוד. נהרי נהנה מכל רגע: "הכל לפי המבייש והמתבייש. הבושה היא שלכם שאינכם מקיימים את ההסכם הקואליציוני".

יו"ר הוועדה, יעקב נאמן, לא ויתר: "אתה לא יכול להגיש ערר", הסביר המומחה המשפטי. הסיבה: כבר לפני שבועיים עלתה הצעת החוק על שולחן ועדת השרים שהחליטה לדחות את ההצבעה בחודשיים. רק שאז, היו אלו החבר'ה של איווט שלא קנו את תכסיסי ההשהיה של ביבי והגישו ערר, במטרה לשוב ולהעלות את החוק על שולחן הוועדה, מה שאכן אירע השבוע. "היות וכך, אי אפשר להגיש ערר על ערר, ולכן הערעור שלך נדחה", חתם הפרופסור יעקב נאמן. וכשאחד מהמשפטנים היקרים בארץ פוסק את פסוקו המשפטי, מי ישבור לו את המילה?

מי? נהרי! שוב נהרי, שהחליט ללכת עד הסוף. "לפני שבועיים לא היה מדובר בערר מהותי ולכן ביכולתי להגיש ערר נוסף", התעקש השר התימני והגיש שאילתא דחופה ליועצת המשפטית ללשכת ראש הממשלה, שלומית ברנע-פרגו. לטענת נהרי, המנופף במסמך, היועצת המשפטית הביעה תמיכה בעמדתו. למרבה הפלא, דודו רותם לא שמע על כך. מעניין.

רוחות הקרב טרם שככו, וביום ראשון בערב, הזדמן לשני הניצים, דודו רותם ומשולם נהרי, לשבת סביב שולחן אחד בשמחת נישואי בנו של ח"כ אברהם מיכאלי, יו"ר סיעת ש"ס. נהרי ורותם ישבו זה מול זה וניהלו דו-שיח של חרשים, ולא רק בגלל הלמות תופי התזמורת.

לצידו של רותם, התיישב מזכיר הממשלה, עו"ד צביקה האוזר. בכוורת הדבורים האופפת את ביבי, נחשב האוזר לאחד שלא רק עוקץ אלא מייצר צוף. האיש יודע לגשר על פערים, לעגל קצוות. נכס אמיתי. במקרה הזה, התברר לו להווייתו, כי הקצוות חדים מדי, התהום הפעורה, עמוקה. רותם סירב לקבל דחיה נוספת והבהיר כי ישראל ביתנו תתעקש על העלאת הצעת החוק להצבעה במליאה כבר בשבוע הקרוב. את החתונה עזב רותם כשעל שפתיו איחול לבבי: "ניפגש בשמחות, בקרוב ממש. החוק הזה יוגש לכנסת".

מילה של דודו.

נזקי גרים

מטבעה של שמחה, שככל שהיא נדחית, כך מתאפשר לצדדים להתכונן יותר, להוסיף כלי נגינה, להרבות במוזמנים, להעצים את כאב הראש. מרגע השיחה עם איווט בלילה שבין שלישי לרביעי, הבין ביבי שבמקרה הזה הזמן משחק לרעתו.

ביום חמישי, ניהל עמו הראשל"צ הגרש"מ עמאר שיחה נוקבת, שאת תוכנה אף טרח הרב עמאר להעלות על הכתב ולהעביר לנתניהו כאגרת אישית: "שלום שלום בכפליים וברכות משמים", נפתח המכתב בברכה מרוככת. השורות שלאחר הברכה נעימות פחות: "בהמשך לשיחתנו מאמש, אני חוזר על עמדתי, כי הנני מתנגד נחרצות להצעה זו, שיש בה זלזול בחיילים המתגיירים, בעצם הפרדתם משאר חלקי העם, שיש לזה השלכות חמורות בעתיד ויש עוד עמי נימוקים טובים וחשובים מאוד".

בשיחות שקיים בהמשך השבוע עם הנציגים החרדיים, נשמע הרב עמאר נסער: "אם החוק הזה יעבור, לא אתערב יותר בנושאי הגיור. הרי לא יכול להיות שכל מה שסיכמנו מעוכב ומושהה, ודווקא את החוק הזה יקדמו בלי שום תיאום".

בין השורות של מכתבו לראש הממשלה, מגלגל הראשון-לציון את האשם, לפתחו של בנימין נתניהו, ובמקרה הזה, הכל מתחיל ונגמר באחריותו הישירה של ראש הממשלה. על התחמקותו מלהכריע, הוא משלם בריבית קצוצה. ישראל ביתנו והסיעות החרדיות, כבר הגיעו להסכמה על נוסח חוק גיור שמעניק את האחריות הבלעדית לרבנות הראשית. אלא שביבי חטף מקלחת של צוננים מגדולי תומכיו: הרפורמים האמריקאים, והחליט לדחות את החוק בחצי שנה שבמהלכה יידון החוק. בוועדה מיוחדת, אלא מה?

הדחייה ההיא יצרה לנתניהו שני ראשי נזק: האחד, מול החרדים, הזועמים על 'השותף הטבעי' ביבי נתניהו, שהפך לקיצוני עוד יותר מאיווט - זה שרק בבחירות האחרונות הודבקה לו תווית שטנית. והנה מתברר, שדווקא עם איווט ניתן לעשות עסקים, בעוד נתניהו הוא זה שמציב מכשולים.
ראש הנזק השני נוצר לנתניהו מול ישראל ביתנו. ביבי פגע בהם בנקודה רגישה. איווט, כמי שמייצג את אוכלוסיית העולים, לא יכול להרשות לנתניהו לצייר את ישראל ביתנו כמי שבאה לקראת החרדים עוד יותר מהליכוד, ובוודאי שלא בנושא כה טעון כמו הגיור. והרי זה בדיוק מה שעשה נתניהו כשסירב לקבל את נוסחת הפשרה בין ישראל ביתנו לש"ס ויהדות התורה. התגובה, הייתה רק עניין של זמן. ליברמן, כמו צה"ל בימים הטובים, מגיב במקום ובזמן שימצא לנכון.
ונקמה קרה (רצוי מאוקראינה הקפואה) מתוקה הרבה יותר.

העלאת חוק הגיור הצבאי, היא התגובה ההולמת. איווט חוזר לפוזיציה הטבעית: מגן העולים והחיילים מסורבי הגיור, וביבי מובך ומוצג כמי ששוב נכנע לחרדים. נתניהו, יכול להאשים רק את עצמו. מי שמפקשש בערב שבת, חוטף קלקול קיבה במוצאי שבת.

מה יתרחש לבסוף? נכון למועד כתיבת השורות בלילה שבין שני לשלישי, אין לדעת. בלשכת ראש הממשלה, הציגו בשעת לילה מאוחרת את מסמך החלטת ועדת השרים לחקיקה, שם מופיע מפורשות כהערה בכתב ידו של נאמן, שחור על גבי לבן, כי לאחר אישור החוק בקריאה טרומית, תידרש הסכמת הראשל"צ הרב עמאר להמשך הליכי החקיקה. נהרי שנכח בישיבה מראשית ועד סוף, כלל לא זוכר שההתניה המדוברת הוצגה לשרים: "נאמן ניגש ישר להצבעה וכלל לא העלה את נושא הסכמת הרב עמאר. זהו ספין שמופרח לאחר מעשה במטרה להתחמק מהצבעה בממשלה ביום ראשון, בעקבות הערר שהגשתי", טוען נהרי. כך או כך, עד למועד ישיבת הממשלה הקרובה ביום ראשון, מן הסתם עוד תושמענה גרסאות שונות ומשונות, ובלבד שיהא בהן כדי להביא לפתרון המשבר בדרכי שלום. רק זה מה שחסר כעת לנתניהו, בעיצומו של כאוס מדיני, להישאב לסוגיות פנים-קואליציוניות מיותרות.

בשורה התחתונה, קביעת סדר היום בישיבת הממשלה הינה סמכות המסורה בלעדית לראש הממשלה. נתניהו יעשה הכל כדי לקיים דיונים מקיפים ומעמיקים בכל הנושאים שבעולם, רק לא הגיור: מהגרעין האיראני, ועד להדלפות ויקיליקס. ובכל מקרה, בלשכתו בונים על כך שלאף אחד מהצדדים אין רצון לפרק את החבילה. לא לחרדים המשוסים בתקשורת, ולא לאיווט העומד לפני הכרעת היועץ המשפטי בעניינו, יש אלטרנטיבה ממשית. והרי בסופו של דבר, הדבק הזה, של היעדר אלטרנטיבה, מצליח להחזיק את הממשלה כבר שנתיים, בצורה לגמרי לא רעה מבחינתו של נתניהו. מבחינתנו פחות.

תקדים ירוחם

"מה אתה רוצה?", שאל נתניהו את גפני בכנות מהולה בהיתממות. "תראה לי דבר אחד שהממשלה שלי העבירה נגדכם". השיחה המצוטטת, התקיימה ביום חמישי האחרון.

גפני מצוי בימים אלו בעיצומם של דיוני תקציב המדינה הדו-שנתי בוועדת הכספים. הדיונים הללו, מסבים ליו"ר הוועדה רגעים אחדים של קורת רוח: כשסער התארח השבוע בוועדה, זימן היו"ר גפני לדיון את ד"ר יעקב ברגמן, איש בית הספר למינהל עסקים באוניברסיטה העברית, שנחשב לסדין האדום של האקדמיה בישראל. 'הירון זליכה של המגזר האקדמי', הוא כונה בדה-מרקר.

ברגמן טוען שחוליי הממסד האקדמי הם תוצאה של בזבוז משאבים אדיר על שכר גבוה ופנסיות לראשי ובכירי האוניברסיטאות. ההנהלות חלשות מלסגור מחלקות כושלות ולפיכך הגדילו את מספר הסטודנטים הלומדים בהן ללא פרופורציה וצורך, כדי לממן את הבזבוז.

ובקיצור: הדו"חות שמפיק ברגמן, הופכים את חשדות הזיוף בכמה מהיכלי הכוללים ללא יותר ממשחק של שוטרים וזייפנים. הגניבות האמיתיות, אם להסתמך על דברי המומחה מהאקדמיה, מתרחשות בכלל באוניברסיטאות ובהיקפים של מיליארדים. להזמין את ד"ר ברגמן לשאת את משנתו בפני סער, זה כמו להביא את אמסלם לדיון העוסק בענייני משרדו של ישי. אצבע בעין, זה אנדרסטייטמנט למה שהתרחש שם.

וישנם רגעים מתוקים נוספים: כשסוגיית הקפאת קצבאות הילדים עלתה לדיון, גפני שתק והניח לחברים החילוניים להתנגד. כשנגמר הדיון, הוא פשוט דילג על הסעיף ולא הגיש אותו להצבעה.
גפני האופוזיציונר, היה מתענג על כל רגע. גפני הממלכתי – זה שהאחריות כיו"ר ועדת הכספים מוטלת על כתפיו, לא יכול להרשות לעצמו ליהנות יותר מדי. בסופו של יום נערכת ספירת מלאי והתוצאות, עד עכשיו, לא משהו.

חוק הבטחת הכנסה לאברכים, תקוע בוועדה שהקים ראש הממשלה. פתרון הדיור תקוע. גם הגיור. איפה? בוועדה - איך אפשר אחרת. חוק תלמודי התורה, מעוכב. סוגיית הליב"ה, בלתי פתירה. גם שם הקמת ועדה היא עניין של זמן.

לצורך כך נפגש גפני עם נתניהו, לא בפעם הראשונה וגם לא האחרונה. רק שמפעם לפעם, הולכת ומתחזקת התחושה שביבי אינו הכתובת. מסתבר שבכל הנוגע להערכת תכונותיו ואישיותו של גדעון סער, הפער בין ביבי לגפני קטן ממה שחשבנו. אלא מה? גם אם ביבי רוצה, הוא לא בדיוק יכול.

לפחות שהיה מודה במצבו. מודה ומתוודה. גם זה לא קורה. ההיתממות שלו בשבוע האחרון, הרגיזה יותר מכל. ביבי טען שממשלתו לא העבירה אף חוק אנטי-דתי. זהו טיעון דמגוגי וביבי הוא האחרון שיכול לאחוז בו. האווירה הציבורית, אינה נקבעת על פי מבחן התוצאה. כל הצעת חוק – דוגמת חוק גיוס הבנות לצה"ל, גיוס לכל צעיר מעל גיל 18, ועוד ועוד - ששרי נתניהו תומכים בה בניגוד להסכם הקואליציוני, הופכת מיידית לכותרת אנטי-חרדית. ולמי איכפת שבסופו של דבר נתניהו מצליח להוריד את ההצעה מסדר היום. הנזק התקשורתי, כבר נעשה. ובתקשורת הלוא, ביבי הוא 'המבין', בה"א הידיעה.

מעבר לכך, תפקידה של קואליציה בריאה אינו רק למנוע העברת חוקים אנטי-דתיים. אין די בפאסיביות, לעיתים נדרשת אקטיביות. כך בדיוק עשה אולמרט שהעביר בקדנציה אחת חוקים והטבות לרוב: מחוק הישיבות הקטנות על סמך הבטחה בכתב ועד להקמת משרד הדתות על סמך תורה שבעל פה. איפה אהוד ואיפה ביבי.

בממשלת ביבי הח"כים נגררים ונסחבים, מרוחים בזפת ובנוצות, עד קץ הימין: המקסימום שהאיש יכול לספק הוא אפילו לא המינימום הנדרש. אולמרט במקומו היה עולה על הדוכן ובלי למצמץ מקהה את שיני האופוזיציונרים, מבהיר להם כי הם במקומו עשו בדיוק את אותו דבר ומעביר תוך יום את חוק הבטחת הכנסה. כך בגיור, בליב"ה ובשאר חזיתות. כך נוהג ראש ממשלה, כך מתנהל מנהיג.

אלא שביבי קרוץ מחומר אחר. לעיתים מתעוררת השאלה, מדוע אדם שבורח מהחלטה כמו מאש, חושק בתפקיד שהתענוג הכי גדול שבו הוא להחליט. נתניהו, רודף אחר הסוסים שברחו מהאורווה. במקרה הטוב, הוא מהסס ומאפשר לתקשורת להתארגן למלחמה. במקרה הרע, הוא שומע את הקולות, ונמנע מלהעמיד במקום את שריו המסיתים (לא כולם, יש כמה צדיקים בסדום כמו השר ישראל כץ. אל תתפלאו אם בקרוב תשמעו על הצנחתו לעמדת כוח משפיעה, על-פי דרישת החרדים). תשאלו את סער שקפץ בראש המתראיינים נגד חוק הבטחת ההכנסה. והיכן היה ביבי? רץ להקים ועדה.

במציאות שכזאת, השותפים הטבעיים מימין הופכים אט-אט לשותפים אנטי-טבעיים. חבירה לקדימה, נראית יותר ויותר כמציאות סבירה, שלא לומר מועדפת. "אינני יודע אם תצליח להטביע חותם במשרד החינוך, אבל ביחסי הליכוד-חרדים, כנראה שתצליח להטביע חותם ולהפוך את השותפות לדבר שאינו מובן מאליו", אמר גפני לסער, כשנפגשו בתל-אביב ביום שישי האחרון. (כאלו הם השניים: יורים ונפגשים. תוקפים ומדברים).

לא רק החרדים. גם הקדימאים משתעשעים בכך. השבוע שמעתי את אחד ממקורבי ציפי לבני מדבר על 'תקדים ירוחם' – שם חברו החרדים למועמד קדימה, מיכאל ביטון, וכבשו את ראשות העיר. גם לבני עצמה שומעת ומחייכת. אם התסריט יהפוך לריאלי, לא נתפלא אם כל התקפות הקדימאים ייגנזו ויאוחסנו בבוידעם של משרדי אייל ארד.

עד שזה יקרה, אם בכלל, ימשיכו ח"כינו לזמזם שבוע אחר שבוע את זמריר 'רק הליכוד יכול'. האמת? אלו לא הליכודניקים. אנחנו עושים זאת לעצמנו. לעיתים נראה שח"כינו לוקים בתסמונת האשה המוכה.פעם אחר פעם, חוטפים ותומכים, מוכים ומחבקים, מושפלים וממשיכים להיאחז בפרטנר המאכזב, עד שהמוות הפוליטי יפריד בינינו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!