כשהרב אלישיב זצ"ל שמח על ה'שלל' שאסף

1.
ה'נחיתה' שאחרי החגים. המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל נהג להזהיר אודותיה. הוא המשיל זאת לחללית ברגע נחיתתה מהחלל לאטמוספירה. "אלה הרגעים הקריטיים ביותר", אמר. "צריך לדעת איך לנחות בחזרה לשגרת החיים. חזרה לשגרה בצורה לא נכונה, עלולה ליצור נזקים בלתי הפיכים".

במחשבה ראשונה נדמה כי לא הם כך פני הדברים במוצאי יום הכיפורים. כי הרי הנה מיד בא עלינו לטובה שבוע חג אהוב, עמוס בתכנים רוחניים: סוכה, ארבעת המינים, שמחת בית השואבה, הושענא רבא, שמחת תורה, 'הלל', וכמובן כל מה שהרגעים הללו טומנים בחובם, ובראשם המשפחה. לא כן. דווקא אחרי יום הכיפורים, כאשר אנו נפרדים מהקיטל וה'מחזור' ספוגי הדמעות וחוזרים ליהנות ממזון גשמי – אנו נוחתים לקרקע המציאות: מי אנחנו באמת אל מול ה'קבלות' והמחשבות שלנו בימים הנוראים לשנה זו.

אחת מהן מתנפצת אצל גברים רבים וטובים – לפחות אצל כותב השורות – בחג שמחת תורה. כאשר בבית-הכנסת הכל רוקדים ומפזזים בהתלהבות עם ספרי-התורה, בא הקול הפנימי ומבקש לכבות את ההתלהבות. הקול הפנימי שואל: רגע, היכן אתה בחגיגה הגדולה של לומדי התורה? האם רשאי אתה ליהנות ממנה? שמא שמורה שמחת התורה ל'מתמידים', שכל ימיהם ולילותיהם קודש לתורה? ליצני החצר אף מתעלים על עצמם ונוהגים לצטט כל שנה מחדש את אחד מראשי הישיבות שאמר (או לא אמר) לאחד מתלמידיו כשראהו נוטף אגלי זיעה בשעת ההקפות: "בחור'ל, בשביל התורה שלמדת השנה – רקדת מספיק"...

2.
תופתעו, אך דווקא גדול השקדנים בדורות האחרונים – האיש שידע וחווה יותר מכל אדם אחר מהי התמדת התורה בטהרתה – חשב אחרת.

בשמחת תורה, עם תום הקפות היום בבית-המדרש 'תפארת בחורים', ליווה אבי מורי שליט"א את מרן רבינו יוסף שלום אלישיב זצ"ל לביתו.

בדרך, בהשפעת היום, דיבר הרב על הצורך לשמוח בלימוד התורה וקיום מצוותיה. הרב זצ"ל חזר על דברי המשנה ברורה (סימן 'סדר שמחת תורה', תרס"ט, י"א) כי העידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג (בחוכמת התורה וברוח הקודש) באה לו (לא על-ידי סיגופין) אלא על-ידי שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה.

אבא ניצל את ההזדמנות ושאל: מי שממצה את כישוריו ויכולותיו ומגיע ל'דרגות' בלימוד התורה, כמו האר"י הקדוש, כמו הרב'ה (הרב אלישיב) – יכול לשמוח, אך מה יעשה מי שמרגיש שלא זכה לכך?

הרב השיב במשל המיוחס לרבי עקיבא איגר: מלחמה בין שתי מדינות, הוכרעה. חייל הנמנה על הצבא המנצח, פולש לאחד מבתי האויב, שם הוא מגלה שלל רב – כסף וזהב. הוא ממהר לתחוב לכיסיו שלל כפי יכולתו.

הרב זצ"ל הדגים בגופו כשהוא מצביע על כיסיו שלו, בלשונו: החייל מכניס כאן, בכיס המכנסיים, וכאן, בכיס החולצה... זהו... אין מקום. שאר ה'אוצרות' לא נכנסים בכיסים...
מצד אחד, החייל מתמלא שמחה. סוף כל סוף הוא הצליח למלא את הכיסים בשלל. מצד שני, הוא עצוב מאד, שאין לו די מקום לעיקר השלל והוא נאלץ להפקירו בשטח הכבוש.

על כך אמר דוד המלך בתהילים: "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב"... נכון, אני שש על השלל הרב שאני מוצא בתורה, ועם זאת, אני מצטער על שאין בידי לאסוף את כולו...

הוסיף רבינו: בשמחת תורה, כל אדם מרגיש שהשאיר בחוץ שלל רב, אבל צריך לשמוח על מה שהצלחנו לקחת...

אבא טרם השתכנע. הוא אמר לרבינו: "עדיין קשה לשמוח. החייל מהמשל לפחות אגר שלל כפי יכולתו ומילא את כיסיו, אך רוב בני האדם לא זוכים למלא את כיסיהם אפילו במה שבכוחם לקבל מהתורה, ואיך נשמח?".

הרב לא קיבל את הדברים - ואמר: למרות זאת, כל השגה קטנה מהתורה, כל הבנה, כל ידיעה בתורה, כל רגע של לימוד, שווה, כדי לשמוח בשמחה גדולה!

לדידו של מתמיד הדור, גם מי שזכה השנה לרגע אחד של לימוד, לידיעה אחת בתורה, לשיעור אחד – עליו לשמוח בשמחת התורה!

אשרינו שזכינו!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!