במשרדי הנגיד מצאנז: הח"כ שסירב לפיתוי

יאיר לוי >> תשמ"ט-תשנ"ב

תפקידים:
• חבר וועדת הכספים
• חבר וועדת הכלכלה
• חבר וועדת הכספים
• חבר וועדת החוץ והביטחון

האיר וכבה
הוא היה אחד האנשים הכי משפיעים בש"ס. הוא פיתח את רשת 'אל המעיין', פתח עשרות סניפים ויצק את היסודות לביסוס שליטתה של ש"ס בעיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, וכל פעיל שלא הייתה דרך אחרת לשלם את משכורתו מקופת המפלגה המדולדלת, הועסק ב'אל המעיין'

שבוע לאחר חג הפסח תש"ן התכנסו במשרדו של הנגיד הצאנזאי הרב משה רייך שבמגדלי המאה בתל אביב כמה וכמה אישים מעניינים. מלבד בעל הבית עצמו נכחו שם חברי הכנסת חיים רמון ואיש העסקים החרדי הרב משה גריינמן. כמה דקות לאחר שהחבורה התיישבה במקום הגיע אורח הכבוד שבגינו בעצם כונסה הישיבה. היה זה חבר הכנסת יאיר לוי.

הרקע לפגישה היה הכשלון המהדהד של התרגיל הידוע. בעיצומו של חול המועד ניסה שמעון פרס להציג ממשלה בתמיכת אגודת ישראל, סיעות השמאל והערבים. ש"ס שנעתרה לבקשתו של מרן הגרא"מ שך השתתפה בכינוס שנערך בסוף חודש אדר ביד אליהו והכריזה שמעתה ואילך ילכו יד ביד. כלומר: לא יתמכו בשמעון פרס. למרות ההבטחה הרשמית הרי שמתחת לשולחן קיבלו שניים מח"כי ש"ס, שלמה דיין ואריה גמליאל, הוראה להצביע בעד פרס בעת הצגת הממשלה. השניים סירבו. שניים מח"כי אגו"י, הרב אברהם ורדיגר ז"ל ויבדל"ח אליעזר מזרחי, הצביעו נגד הממשלה המוצעת ופרס חזר הביתה אבל וחפוי ראש. הפרטים ידועים, גם ההמשך.

מה שהיה ידוע אז רק לחמשה אנשים ופורסם מאוחר יותר על ידי העיתונאי יואל ניר (מקורבו של דרעי ואיש יקר. הלך לעולמו בשנת תשע"א) הוא שגם לאחר הנפילה בכנסת בחול המועד עדיין נעשו מאמצים להחיות את התרגיל. על ורדיגר ומזרחי לא היה טעם לעבוד. ההתנגדות שלהם הייתה בהוראת כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש, והיא הייתה מוחלטת. גם את דיין וגמליאל לא היה טעם לנסות ולשכנע. בשכונות החרדיות בירושלים נשרפו תמונות של אריה דרעי, ונציגי ש"ס אחרים חטפו צעקות בבתי הכנסת.

אחד מאדריכלי התרגיל, חבר הכנסת חיים רמון, חשב שהוא מזהה את החוליה החלשה בש"ס. לפי החישובים שלו אם אברהם שריר 'אברשה' מהליכוד יתמיד בהתנגדותו לממשלת שמיר ויצטרף אליו ח"כ אחד מש"ס - אפשר להקים ממשלה שתישען על שישים ואחד מנדטים. היתר, כך העריך, יבואו אחר כך.

יאיר לוי נראה לו כחוליה החלשה. ללוי, איש טבריה ויוצא צבא, לא היה כל קשר עם מרן הגרא"מ שך. הוא גם לא השתייך לבתי כנסת וקהילות שהיו צפויים לרדוף אותו אם יחיה מחדש את התרגיל. רמון העריך שאם יאיר לוי יעשה שבת לעצמו הוא יקבל מאחורי הקלעים גם את ברכת מרן הגר"ע יוסף ואריה דרעי, שבעל כורחם ממש נאלצו לחזור מהתמיכה בפרס.

רמון דיבר על ליבו של יאיר לוי שעה ארוכה. הוא אמר לו שאם יתמוך בפרס זה יעלה לו בכמה ימים קשים בהם יצטרך לעזוב את בני ברק אבל אחרי כך, כך אמר, הכול יסתדר לטובה. ש"ס תצטרף לקואליציה בטענה שהיא כבר קיימת ואגודת ישראל הרי ממילא בפנים. ובאשר לתפקידים - רמון הבטיח הכול חוץ מראשות הממשלה ותיקי החוץ, הביטחון והאוצר.

הצימוק המרכזי בשיחה היה רמז ברור שמאחורי הקלעים יש כבר חקירות נגד אריה דרעי ונגדו (רמון מכחיש, אך המשתתפים האחרים בשיחה מאשרים). המשמעות הייתה ברורה: אם לא תלכו איתנו תיקלעו לצרות צרורות. מאוחר יותר התברר עד כמה זה היה נכון.

מה שרמון לא הביא בחשבון זה שיאיר לוי עזב כבר כמה שנים את טבריה, עבר לבני ברק והתערה בתוכה עמוק עמוק. בתפקידו כמנכ"ל רשת 'אל המעיין' הוא טיפח קשרים עם כל הצמרת החרדית הקלאסית והבין את מעמדה של ההנהגה הרוחנית האשכנזית. התשובה שלו הייתה אפוא חד משמעית ולא ניתנה לפירושים. אני אעדיף לקפוץ מהחלון של המשרד הזה (- בקומה העשרים, י.ר.) מאשר לפגוע ברב שך, אמר לוי.

איך הגיע איש טבריה ובוגר צה"ל לצמרת ש"ס בפרק זמן כה קצר? התנועה הוקמה בשנת תשמ"ד, ובשנת תשמ"ו הוא כבר כיהן כמנכ"ל רשת 'אל המעיין'. כמו בש"ס של אז, מי שהיה ברגע הנכון במקום הנכון טיפס מיד לגדולה. במערכת הבחירות הראשונה היה לוי פעיל שטח מן השורה. שנה לאחר מכן חשבו בש"ס להצטרף להסתדרות הכללית וליהנות קצת ממנעמיה. אבל לאף אחד מהבכירים לא היה אז את הפנקס האדום המפורסם. היחיד שהחזיק בו היה הפעיל הצעיר יאיר לוי. מישהו נזכר שהוא היה פעיל טוב במערכת הבחירות והעלה את השם שלו בפני אריה דרעי. בסופו של דבר ש"ס לא הצטרפה להסתדרות (אך עשתה זאת עשרים שנה לאחר מכן כאשר כבר לא היה צורך בפנקסים אדומים), אמנם משעלה שמו של לוי על השולחן הוא הפך מועמד טבעי לתפקידים נוספים.

ש"ס באותם ימים הייתה בעקומת למידה בלתי פוסקת. היא למדה מהמפד"ל, היא למדה מתמ"י ולמדה גם מאגודת ישראל. אחד הדברים שהאחרונה לימדה אותה היה שאם מקימים עמותה להפצת תורה ופעילות תורנית מקבלים הרבה כסף מהמדינה. לעמותה האגודאית קראו 'תורה ויהדות לעם'. דרעי הקים מיד עמותה מקבילה בשם 'אל המעיין'. הוא מינה את יאיר לוי למנכ"ל הרשת החדשה, והכספים הממשלתיים החלו לזרום. המושגים 'קריטריונים' ו'תבחינים' לא היו מוכרים אז, והמפלגות קיבלו כספים לעמותות התרבות הפרטיות שלהם באמצעות הכספים הקואליציוניים. הכסף זרם כמו מים, בלי ביקורות ובלי הצלבות חשבונאיות. הפיתויים גברו והחשדות לפלילים לא איחרו לבוא.

אבל עד שזה קרה היה יאיר לוי אחד האנשים הכי משפיעים בש"ס. הוא פיתח את הרשת, פתח עשרות סניפים ויצק את היסודות לביסוס שליטתה של ש"ס בעיירות הפיתוח ושכונות המצוקה. בכל פינה היה סניף של 'אל המעיין', וכל פעיל שלא הייתה דרך אחרת לשלם את משכורתו מקופת המפלגה המדולדלת, הועסק ב'אל המעיין'.

ההצלחה הגדולה הקפיצה את לוי מעל ראשיהם של בכירים וותיקים ממנו שציפו לקבל מקום ברשימת ש"ס לכנסת בשנת תשמ"ט. לוי היה יד ימינו של דרעי וביצע בהצלחה כל שליחות שהוטלה עליו. ברשימה לכנסת הוא הוצב במקום השישי. היו שחשבו שמדובר במקום לא ריאלי אך לוי ודרעי שהסתובבו בשטח והיכירו אותו העריכו שהם יקבלו אותו. וכך היה.

כל התכונות הטובות של לוי, שהופגנו ב'אל המעיין', עמדו לו בתפקידו כחבר הכנסת השתים עשרה. דרעי הציב אותו במקום הכי רגיש שיש: ועדת הכספים של הכנסת, והטיל עליו להביא כסף למוסדות התנועה. שיטת הכספים הייחודיים הייתה אז בעיצומה (כותב השורות היה בין הלוחמים לביטולה בסדרת כתבות שהתפרסמה בעיתון 'יום השישי'. בתשנ"א נחקק חוק מיוחד האוסר אותה) ולוי למד מהר מאוד מנציגי אגודת ישראל איך לעבוד איתה. כל ערב אישור תקציב הוא היה מסתובב עם פתק גדול שכלל רשימת מוסדות שזקוקים לתקצוב נוסף. דרעי היה זה שקבע את הרשימה אך גם ליאיר לוי היה מה לומר. זה הפך אותו לאיש השני בעוצמתו אחרי דרעי, אפילו לפני היו"ר דאז הרב יצחק פרץ.

במקביל הפך לוי לחביב התקשורת. הוא ידע לדבר עם כל עיתונאי בשפה שלו. לא התנשא ולא שידר יהירות כמו חבריו לצמרת ש"ס. תמיד היה לו זמן לכל אחד ותמיד שמח לספק חומרים. אגדה ידועה מספרת על יום הכרעות קשה בוועדת הכספים ובקואליציה. דרעי איים במשבר והודיע שיפנה למועצת החכמים. עברו מספר שעות והמתח גאה. עיתונאים שפנו ללוי בשאלה מה קורה - נענו בתשובה האלמותית: מועצת החכמים עדיין ישנה. הכוונה הייתה לאריה דרעי שנמנם באותה שעה בלשכתו.

כישלון התרגיל הידוע בתש"ן היה תחילתו של המפץ הגדול ונפילתו של אריה דרעי. לוי התייצב למערכה כחייל נאמן. הוא תקף את ידיעות אחרונות שסימן את ראשו של הבוס. הוא הגיש שאילתות לשר המשטרה על החקירה, ותקף בדיוני הכנסת את המשטרה ופרקליטות המדינה במילים חריפות ביותר.

לוי לא ידע, כנראה, שבכך הוא מסכן גם את ראשו. במהלך החקירות נגד דרעי ושיטת ההקצבות לרשויות המקומיות הגיע לחוקרים מידע גם על אי סדרים ברשת 'אל המעיין'. אם לוי היה מוריד פרופיל ולא היה יוצא חוצץ נגד המשטרה יתכן שהחוקרים היו מתמקדים בבוס הגדול ומניחים אותו לנפשו. התייצבותו של לוי במערכותיו של דרעי הניעה את החוקרים לבדוק לעומק את המידע שזרם. תוך זמן קצר ביותר, פחות משנה, הם כבר הצליחו לבסס כתב אישום שנראה על פניו יצוק בבטון.

לעומת התיק הסבוך של דרעי, התיק של לוי נראה פשוט ביותר. המחאות לפקודת עובדים ואישי ציבור שעבדו עם 'אל המעיין' הופקדו בחשבונות פרטיים של לוי ורעייתו. עשרות אישים ששמם הופיע על ההמחאות אך לא קיבלו שקל נחקרו במשטרה. לוי טען שהוא נאלץ לשלם לבני ישיבות ופעילים ב'שחור' מאחר ולא ניתן היה לדווח עליהם כעובדים מחשש שמא יגוייסו, ולכן הפקיד את ההמחאות בחשבונותיו ומשם שילם להם במזומן. למרבה הצער, החוקרים ושלטונות החוק לא קיבלו את הגרסה.

עד שהגיע לבית המשפט ניהל לוי קרב התשה מול החוקרים והפרקליטות. בעיצומן של החקירות הוא יצא לביקור בחו"ל ומשם שיגר מכתבים של רופאים שאין ביכולתו לחזור לארץ. בצמרת ש"ס לא אהבו את דרך הפעולה הזאת אך שתקו. הם הבינו שאם לוי נופל, הטענות נגד הפרקליטות והמשטרה על רדיפה עדתית בפרשת דרעי יאבדו מתוקפן.

לוי חזר ארצה והחל לנהל את הקרב נגד הסרת חסינותו. בעודו נאבק משמש ובא מועד הבחירות לכנסת השלוש עשרה. בש"ס התלבטו מה לעשות איתו. האם להציב אותו ברשימה לכנסת כדי לעורר את השטח הש"סי בגין הרדיפה הגדולה, או לא, מחשש שיורשע ויהיה הח"כ הראשון בש"ס שהולך לכלא. אחרי התלבטויות קשות הוחלט להציב אותו במקום השביעי ולתת לגורל להכריע. ההכרעה הייתה מיד בתום ספירת הקולות. ש"ס קיבלה ששה מנדטים ולוי נותר בחוץ.

המשפט שהחל היה ארוך וקשה. אחרי עשרות דיונים ועדים שחזרו בהם מהודאותיהם במשטרה הבין לוי שהגיע הזמן לסגור עסקת טיעון עם הפרקליטות. הוא הודה במרבית סעיפי כתב האישום, והפרקליטות התחייבה לא לדרוש יותר מארבעים חודשי מאסר. השופט אריה סגלסון החליט לקבל את עסקת הטיעון רק בחלקה. כלומר: את ההודאה של לוי אך לא את גזר הדין שביקשה הפרקליטות.

בפסק דין ארוך ודי מרושע שלח סגלסון את לוי לחמש שנות מאסר. מאוחר יותר הבינו שופטי בג"ץ שדחיית עסקת הטיעון הייתה סוג של הונאה והורידו את תקופת המאסר לארבע שנים. בכלא הפך לוי לחביב האסירים והשוטרים ומשם המשיך לעקוב עד השחרור אחרי ההתפתחויות בחקירה של ידידו הטוב לשעבר אריה דרעי. הדגש הוא על לשעבר.

מאז ועד היום יהודה רוסט
הבולדוזר

בתוך שנים אחדות מאז הוקמה, חלשה ש”ס על כל שלוש הצלעות המרכיבות סיעה חרדית: רשויות מוניציפליות, הזירה הפרלמנטרית ורשת חינוך ארצית. מי שהרים את רשת החינוך של ש”ס היה יאיר לוי, מי שכונה אז ‘הבולדוזר’ ולא בכדי. בתוך פחות משנה הקים לוי מאות סניפים של ‘אל המעיין’, ממטולה ועד אילת.

בשנת תשנ”ו, לאחר שיצא מהכלא, הלך לוי לרבו ומורו הגאון רבי חיים גריינמן זצ”ל, אליו היה מקורב וקשור כל השנים, על בסיס יומיומי. שם הוא קיבל את השליחות החדשה: ניהול סמינר ‘אור החיים’ מייסודו של הרב פרדו. לרב גריינמן הייתה משנה סדורה בכל מה שקשור לבתי ספר לבנות ספרדיות, ולוי היה השליח הנאמן לבצע אותה הלכה וגם למעשה.

מסתבר שכוחו לא נחלש בכלא, כי בתוך כמה שנים הקים לוי מאות מוסדות לספרדים, תחת הכסות הרחבה של ‘אור החיים’. הייתה לו שיטה ייחודית שהתאימה לקצב ההקמה המסחרר שלו. הוא היה מארגן שטח, ולרוב מדובר היה בקרקע של ‘אור החיים’. מארגן ראש ישיבה והנהלה, ומשחרר את הישיבה שתפרח ותצמח כהבנת ראשיה. ישיבת ‘בית שמעיה’ המפורסמת, כך גם ‘תפארת משה’ ועוד רבות, היו מחלוצי הישיבות אותן ייסד.

פרק מיוחד שווה הקשר שלו ליהודה ויינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר ועורך הדין במשפטו של לוי, עוד יותר לשעבר. הקשר של עו”ד־לקוח הפך במהירות ובקסמו הידוע של לוי, לחברות הדוקה שנמשכת עד היום. אולם, בעוד שבעברו כיועה”מ, כל ביקור של ויינשטיין לווה בצ’קלקות ובבלגן שהביא לסיקור תקשורתי חרדי צהוב, הביקורים בתקופה האחרונה לא נראים ולא מדווחים.

את הקשר עם מרן הגר”ע יוסף זצ”ל שמר לוי עד הרגע האחרון. מרן, שזכר את העשייה והתרומה של לוי להקמתה של ש”ס, היה מתבטא עליו בהערכה רבה. גם החברים מש”ס עודם בקשר. למרות שהקשר עם דרעי נחלש עד לא קיים, דוד אזולאי שומר על קשר חם והדוק, וכך גם איציק כהן, הבוס של הבן, איציק לוי, שמשמש עוזר מסור לסגן שר האוצר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!