חרב ומגן - המסר האחרון של משה רבינו

ברגעים מרגשים אלו, בהם נפרד משה מושיען של ישראל, בחיר האנושות, מעמו, אנו עומדים בציפיה דרוכה לראות מה תהיינה מילותיו האחרונות. ודאי אין אלו מילים של מה בכך, אלא צוואה רוחנית, עליה אנו מחויבים לשמור ואותה אנו מצווים לקיים. וכך אומר משה לכלל האומה אחר שברך כל שבט ושבט בנפרד – "מענה אלקי קדם ומתחת זרעת עולם ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל־ארץ דגן ותירוש אף־שמיו יערפו טל. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר־חרב גאותך ויכחשו איביך לך ואתה על־במותימו תדרך" (ל"ג, כ"ז – כ"ט).

במבט ראשון הצוואה נראית כאן כנתונה לעם למודי-קרבות, אשר עיקר עניינם בשדה הקרב, לא לממלכת כהנים וגוי קדוש שתכליתם ללמד צדקה ומשפט. לא מובן כיצד גירוש האויב והשמדתו במהלך המאבק על ארץ דגן ותירוש הופך ליעוד של עם התורה, והקביעה ולפיה גאוותנו היא החרב, ולא התורה וסדרי המשפט המופתיים, עשויה להיראות מוזרה בעיני מי שרואה בתורה כהדרכה מוסרית גרידא.

אולם כאן בדיוק טמונה הנקודה המרכזית של התורה – התורה היא תורת חיים, היא נועדה לשלוט בעולם ולהשליט עליו את מלכות ה'. כל הערכים היפים והנשגבים של צדקה ומשפט, של חסד ורחמים, של טוב ויושר – כל הערכים הללו חייבים להתממש כאן בעולם המעשה. הם אינם יכולים להשאר בגדר אידיאות מופשטות. ולשם כך צריך חרב, צריך לגרש ולהשמיד את האויב ולשלוט בארץ דגן ותירוש! רק כך תתקיים בעולם התכלית האלוקית!

וכך כותב ה"אור החיים" על פסוק כ"ח – "וישכון ישראל בטח. אימתי? כשיהיה בדד, ומאמר "וישכון..." נמשך עם מאמר שלמעלה ממנו, שהוא "ויאמר השמד", שצוה ה' לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ, ובזה וישכון ישראל בטח בדד, ואומרו "עין יעקב" לומר, שהגם שתהיה עינם אל ארץ דגן ותירוש, פירוש לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אף על פי כן לא יבעטו כשלא יהיו יושבים מהעמים עמהם בארץ". טיהור הארץ ושלטון יהודי מוחלט עליה הם ערובה לקיום התורה והברית עם בורא עולם. מה נכבד היום, בו אנו מסיימים את קריאת התורה בהבטחה נפלאה זו!
ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!