"רצית לצנזר ממני משענת פיזית ונפשית - אך בבקשה תהיה עדין"

,

לא פוחדת - מכבדת אותו בסך הכל.
כשהוא בא לבקר, בלילות, לא עוצמת עין - מחכה עד שיעזוב, שיעזוב אותי להילחם.

בחגים, בשבתות, הוא אורח של קבע. הוא נותן תחושה רעה ולא מרפה לרגע.
כולם מסביב לא מכירים אותו בכלל. הם לא טעמו טעם מר מזה. אינם מבינים כמה עצוב לנופל בחלקו.

שולחן חג - יושבים כולם מחויכים. שמחים ומאושרים עם משפחתם,
מתגאים בבגדים החדשים שקנו, בתכשיטים הנוספים שהבעל פרגן ובחוויות שחוו אצל השוויגער.
חול המועד - שלא נדבר. סיוט מתמשך ולא מנחם. נפגשים, יוצאים, חווים, מצטלמים, ואני לא כמו כלום - מחכה שיקרה נס לחלום שנכנס בחיי וניפץ את כל הציפיות והחלומות שהיו והנן. כן, זה צובט. כן, זה קשה, וכן, אני רוצה גם.
נורמלי, לא?

רוצה להשוויץ בילדיי, בהכנות שערכתי, במתנת החג ואפילו בזוגיות שלפחות כלפי חוץ נראית מושלמת. אני רוצה גם לשבת ביחד עם כולם, להשתתף בשיחות ולהרגיש שייכת, לפחות שווה. רוצה להיות נטולת מבטי חמלה ורחמנות. רוצה לחוש אמיתית ומלאת שלמות ממצבי.
אבל אתה הגורל - רצית בשבילי אחרת.

רצית לשדך לי את הלבד, רצית לצנזר ממני משענת פיזית ורגשית. חשבת שכך טוב לי. אני חושבת כמוך, תאמין לי, ושמחה בחלקי. אך בבקשה תהיה עדין.

הגורל שלי הוא זמני, אך האורח שלי בינתיים.

ובואו נדבר רגע על ההכנות לקראת לכתו של הקטן לאביו לחג. זה לבד חוויה עוצמתית מאין כמותה. בשבתות וחגים הלבד מתעצם - לא רק מבחינה זוגית. לקטנצ'יק שלי יש אבא שרוצה אותו ואת נוכחותו.

החלטנו שילך בחג הראשון, מטעמי נוחות. הוא יבוא לאסוף אותו בשעה שתיים בצהריים, כך אמר.
ואני מדחיקה, מנסה לא להתעסק בזה. הרי איך אסתדר בלעדיו? הוא איתי 24/7 מקשקש, מתעסק ומנדנד, צוחק ומעניין אותי בלי סוף. אז איך פתאום הוא ילך לו ככה בלי להעיר אותי ב-6 בבוקר בבכי מתפנק של 'אמא קחי אותי לידך'?

רבע ל-2 ואני מגלה שלא הכנתי תיק לפצפון עם בגדי החג והחול. כנראה ההדחקה ממש מוחלטת. עולה לחדרי, נועלת כדי שאיש לא יראה את הדמעות שמרטיבות את עיניי. מנסה לשדר חוזק והשלמה. יש מצב שאני טועה - כן! אולי לא חייבים להיות חזקים...

בכל אופן, יושבת על המיטה, חושבת מה אני הולכת להכניס בתיק. האם יהיה חם? קר? לתת את הבגדים החדשים? אולי הם יהרסו? פיג'מה אחת או יותר? סופרת גופיות, גרביים, ומוסיפה גם נעליים.

השעה 2 והלב דופק, מסמן לי שהגיעה הזמן להגיד שלום ולאמר לילדון שאתגעגע אליו ושיתנהג יפה. אך לשמחתי הוא מודיע שמאחר ויבוא ב-4. יופי, אני מנצלת את הזמן ויוצאת עם הקטן לטיול בגינה. צוחקים ונהנים מכל רגע. השעה הגיעה והילדון נוסע.

וואוו. כמה שאז אני מסבה את פניי לאישה החזקה בתבל עם מסכות מוגנות ירי וחומר כימי.
תבכי, אומר ליבי. תבכי, זה בסדר. זה לא מחולשה - את באמת חזקה, אך מותר לך, זהו בנך יחידך. תבכי. אך לא, הגרון שלי עוצר הכל.

הגיע הזמן להתארגן לחג. זה נעשה ברוגע מופתי. שכחתי בכלל איך זה. בכל זאת הקטנצ'יק אינו מפריע, אינו מחטט בתיק האיפור ואינו מנסה לזרוק את נעלי העקב מכל המדרגות.

אני נהנית מהרוגע הזה. מנצלת כל דקה של חופש ואפשרות לצבירת כוח. זה כיף, לא אשקר. יש בזה מעין זיכרון וגעגוע לרווקות ישנה שנמצאת רק בעברי. שמה פאה יפה ויוצאת לחברה. כולם מחפשים את הזנב הקטן שלי, אך אני בביטחון מלא ובחוזק נפשי (ממש!) מסבירה בפני כל כי הוא אצל אביו עד יום שלישי.

סעודת חג - פעם ראשונה שאני יושבת ונהנית מהאוכל. שותה כוס יין לבן מבעבע שאבא קונה במיוחד בשבילי. זהו... עולה לחדרי, בטוחה שאירדם מהר, הרי מכוס יין אני יכולה לישון שבוע. אבל אז , אוי אז, הלבד שלי דופק לי בדלק ואומר: "גברת אני חלק ממך תעשי מקום". לא נרדמת.

יום למחרת אין שינוי. גם אם חשבתי שתהיה חוויה מתקנת. "את לבד היום, צאי מההלם" אני אומרת לעצמי. ואמא? גם מוסיפה, מדאגה כמובן. "מעניין מה אתו, מי דואג לו, שהוא לבוש טוב". קשה. מה אני אגיד לכן. קשה. היא לא מבינה שמחשבות משאירים בלב ולא כלפי חוץ בנושא זה.

נגמר החג. כולם חוזרים לשגרה ושוב יש לבד. לבד מסוג אחר, לא ההוא התחרותי והקנאי.
לבד מהסוג שגורם לך לבכות לכרית ולהתגעגע לנשימות של הקטנצ'יק מתוך שינה. (שרק מחר יחזור). לבד שגורם לגעגועים לרווקות בימי חג, לבד שבא להציב מראה מול עיניי בלי שיכאב לו היד להחזיק אותה. לבד שהורס את השמחה שאולי היתה ונתנה תקווה.
לבד שמוריד למטה...
אבל לבד שבונה אותי הלאה!

אני כל כך שמחה שהוא נפל בחלקי. הוא המתנה שלי לשנה החדשה. באמת נו...
,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!