הנצחה בכביש 6: הרומני שכיהן 20 שנה בכנסת

שמואל שמעלקא הלפרט >> תשמ"א-תשס"ט

תפקידים:
• סגן שר במשרד ראש הממשלה
• סגן שר העבודה והרווחה
• סגן שר התחבורה

בית שמואל
הוא העביר בכנסת את חוק הגדלת קצבאות הילדים. החוק שלימים נקרא על שמו קצב תשלומי קצבאות ילדים מפליגות למשפחות שיש להן 5 ילדים ויותר. בגזירות תשס"ג בוטל החוק וקצבאות הילדים נשחקו בבסיס בעשרות אחוזים

הנהגים התדירים בכביש 6 כבר לא נותנים את ליבם להתפצלות במרכז הנתיב שמדרום לצפון עם התלולית המוזרה שבאמצעה. הנהגים החדשים שטרם הורגלו בכך בוודאי שואלים את עצמם האם מהנדס הכבישים שעבד במקום היה תחת השפעת חומרים מסוכנים במהלך העבודות. אם רק היה שם שלט זכרון קטן הכול היה מובן. בליבו של השלט היה צריך להיות חקוק באותיות גדולות שמו של הח"כ לשעבר הרב שמואל הלפרט.

אלא שלמרבה הצער, איש לא טרח לעשות זאת. אפשר גם להבין מדוע. האירוע שבגינו נוצרה התלולית המוזרה הוא מהסוג שאנשי חברת כביש 6 היו מעדיפים לשכוח. בשנת תשס"ה התחולל במקום קרב אדירים משולש בין החברה הסוללת, משרד התחבורה ואנשי אתרא קדישא. עילת הקרב: שתי מערות קבורה שסומנו במספרים 22 ו-24. החברה ומשרד התחבורה טענו, כרגיל, שמדובר בקברים של גויים. אנשי אתרא קדישא טענו, ושוב כרגיל, שמדובר בקברי יהודים כשרים למהדרין. אוטובוסים של מפגינים זרמו למקום וריח הפחים השרופים הציף את כיכר השבת בירושלים.

בלילה אפל אחד נכנסו הארכיאולוגים למקום ורוקנו חלק מתכולת המערות. בשלב זה כמעט פרץ משבר קואליציוני שהביא להתערבותו הישירה של ראש הממשלה אריאל שרון. בסיכום עם שר התחבורה דאז מאיר שטרית נקבע כי העבודות במקום ייעשו בתיאום עם לשכת סגן שר התחבורה החרדי שמואל הלפרט.

כמקובל אצל שרון וממשלתו, סיכומים והבטחות היו לפרוטוקול בלבד. בשעת בוקר מוקדמת אחת, שבוע לפני פסח, התעורר הלפרט משנתו לצלצול טורדני. מעבר לקו היה איש אתרא קדישא שהודיע לו על דחפורים שמתחילים לעבוד במקום. לרגל השעה המוקדמת (במאה שערים נוהגים לקום מאוחר) לא ניתן לשנע למקום את גייסות המפגינים לפני שכמה מכות כף של דחפורי הענק ימחקו את גבעת המערות כלא הייתה.

הלפרט נטל ידיים ורץ לרכב השרד שלו. את ברכות השחר הוא אמר בדרך. כשהגיע למקום, הדחפורים כבר הדליקו מנועים והחלו לנוע. בלי מורא ופחד התייצב סגן השר מולם, כמו המפגין הידוע בבייג'ינג מול טורי הטנקים, ופרש את ידיו לרווחה. לדרוס סגן שר בישראל? היו לא תהיה. הדחפורים נסוגו, ואדהכי ודהכי כבר הגיעו למקום גדודי אתרא קדישא.

זו הייתה ההפגנה האחרונה במקום. הלפרט איים בהתפטרות ושטרית התקפל. הסיכום שהפעם עמדו בו היה שהגבעה תישאר במקומה והכביש ייסלל באופן שיעקוף אותה מימין ומשמאל. עלות השינוי הייתה כמה עשרות מיליוני שקלים אבל כשמדובר במערת קבורה של ספק יהודים אין כל חשיבות לכסף. של המדינה כמובן.

פרשת הקברות הייתה אחת מנקודות השיא בפעילותו של הח"כ שמחזיק עד היום בשיא אחר, של נוכחות אגודאית בבית הנבחרים. הכהונה הייתה ארוכה, מתשמ"א עד תשס"ט - בדילוג על קדנציה אחת ופעמיים רוטציות שנאלץ לתת באמצע קדנציה. להגיד ששנותיו עברו שם בשקט? ממש לא. בתוקף היותו נציג הסיעה הרומנית-הונגרית שזכתה במקום הרביעי בבחירות הפנימיות בתשל"ז הוא הוצב תמיד במקום הריאלי האחרון, ופעם אחת גם זה לא. בנוסף לכך נדרש ממנו לתת רוטציות לדגל התורה וסיעות אחרות שרצו אף הם לאכול מפריה ולשבוע מטובה של יהדות התורה.

דרישת הרוטציה מיררה את חייו של הלפרט מהרגע הראשון שנכנס לכנסת. תשע שנים קודם לכן, בשנת תשל"ב, נתן הרב שלמה יעקב גרוס ז"ל שנת כהונה אחת בכנסת לטובת נציג עדות המזרח הרב יעקב מזרחי, אביו של יבדל"ח אליעזר מזרחי. לקראת הבחירות של תשמ"א הועלתה שוב הדרישה לייצוג מזרחי באגודת ישראל שרבים מבוחריה היו מעדות המזרח. את הדרישה העלה הרב יוסף מלמד, מי שהיה ראש מועצת ראש העין מטעם אגודת ישראל.

ש"ס טרם קמה אבל האגודאים הבינו שזה עניין של זמן עד שתקום להם רשימה מזרחית תורנית שתתחרה בהם קשות. אי לכך חתמה אגודת ישראל על מכתב התחייבות למלמד למתן רוטציה של שנה לפחות.

מי ייתן את הרוטציה - לא נכתב. מה שכן, שני הנציגים האגודאים הכי משופשפים שהיו מאז ומעולם, ה"ה מנחם פרוש ושלמה לורנץ נשמתם עדן, החתימו את הנהלת אגו"י שהם יכהנו קדנציה שלמה. מי שנותר לשאת בעול הרוטציה היו הרב אברהם שפירא ויבדל"ח הרב שמואל הלפרט. כמיטב המסורת האגודאית גם הפעם לא נכתב מי מהשניים ייפרד מהכנסת לטובת הנציג הספרדי.

את ההמשך יכול גם מי שלא נולד באותם ימים להשלים לבד. אם לא רושמים מי יתן את הרוטציה הרי שאף אחד לא יתן אותה. שפירא טען שהוא נציג הסיעה הגדולה יותר. הלפרט טען שתי טענות: ראשית, נציג הסיעה האוסטרו- הונגרית נתן פעם רוטציה. שנית, הוא עוד לא הספיק לחמם את הכסא בכנסת וכבר מבקשים ממנו לעזוב? שיעשו זאת אלה שכבר מלאו להם שלוש וארבע קדנציות ונדבקים לכסא בדבק המיוחד של אגו"י העולמית. עד למועד כתיבת השורות לא ניתן להשיג בחנויות דבק חזק ממנו. אולי רק במעבדות החלל.

עוד השניים מתווכחים הסתיימה הקדנציה כאשר מלמד נותר בחוץ. הפרת ההתחייבות לימדה את הציבור הספרדי שהגיע הזמן לכתוב על קרן השור שאין לו חלק ונחלה באגודת ישראל. בירושלים ובני ברק קמו רשימות מקומיות ספרדיות. שנה וחצי לאחר מכן הוקמה תנועת ש"ס הארצית. אומרים שאחת הסיבות לתמיכה הפומבית של מרן הגרא"מ שך בש"ס (ביום הבחירות הוא שלח שליחים לישיבות הליטאיות להורות שיצביעו ש"ס), הייתה הפרת ההבטחה ליוסף מלמד.

את המחיר הכבד שילמו אגודת ישראל והלפרט גם יחד. בבחירות תשמ"ד, עם בריחת בני עדות המזרח, צנחה אגודת ישראל לשני מנדטים בלבד. הלפרט נותר בחוץ ואת זמנו העביר בניהול הרשת המקצועית של אגודת ישראל וכפר גדעון. ארבע שנים הוא ראה את הכנסת מנגד ושמה לא יבוא.

הלפרט היה ממשיך להישאר בחוץ אלמלי הנס הגדול של תשמ"ט. פרישת הליטאים קירבה לאגודת ישראל את חב"ד ויצרה חזות של מלחמה בין חסידים לליטאים. הלפרט שהוצב במקום הרביעי הלא ריאלי זכה מן ההפקר. צחוק הגורל הוא שיחד עימו נכנס גם נציג עדות המזרח, אליעזר מזרחי, שהקרע עימם היה הטריגר הראשון למלחמה הגדולה.

חמשת המנדטים המלאים - ולא היה חסר הרבה למנדט השישי - שחררו את הלפרט מחובת הרוטציה. השלל הקואליציוני לאחר הבחירות היה כל כך גדול עד שגם להלפרט נותרה עצם ראויה להתכבד בה. הוא התמנה לסגן שר במשרד העבודה והרווחה עם אחריות מלאה על הביטוח הלאומי. אחד הנושאים שלמד שם לעומק היה מצוקת המשפחות ברוכות הילדים. לימים הוא עשה במידע זה שימוש יקר ערך.

הימים הטובים במשרד לא ארכו. גדולי ישראל נבג"מ החליטו לאחות את הקרע הנורא בציבור האשכנזי והקימו את יהדות התורה המאוחדת. חב"ד הלכה הביתה ואיתה מאות אלפי המצביעים. בארבעת המנדטים שהושגו איך שהוא היו צריכים לספק תעסוקה לששה אנשים. בהתאם לכך נקבע כי הלפרט ופרוש יתפטרו לאחר חצי קדנציה ויפנו את מקומם לוורדיגר וגפני. מאחר והשניים האחרונים לא היו חסרי כוח כמו יוסף מלמד, לא היו להלפרט ופרוש שום טצדקי להשתמט.

עם כינון ממשלת נתניהו הראשונה בתשנ"ו חזר הלפרט לכנסת לקדנציה מלאה. אבל אבוי, מלאי התפקידים שקיבלה יהדות התורה היה זעום. ג'וב אחד לרביץ. ג'וב אחד לפרוש ג'וניור, והלפרט נותר ח"כ מן השורה. אחד אחר היה עולה על הבריקדות, אבל אצל הלפרט המושג הזה לא קיים.

גם בבחירות תשנ"ט ריחם המרחם ומספר המנדטים של יהדות התורה אפשר גם להלפרט לחזור ולהיבחר. בממשלת ברק לא היה לו, כמו ליתר חבריו, מה לעשות חוץ מלמחות על כבוד השבת בפרשת המשחן הידועה. הקמת ממשלת שרון הראשונה הייתה תקופת עדנה לאגודת ישראל. מה הלפרט נהנה ממנה? לא הרבה. סגן יו"ר הכנסת. גם זה משהו.

אבל דווקא אז הוא קיבע לנצח את מעמדו בהיסטוריה החרדית. בחודש שבט תשס"א הוא העביר בכנסת את חוק הגדלת קצבאות הילדים. החוק שלימים נקרא 'חוק הלפרט' קצב תשלומי קצבאות ילדים מפליגים למשפחות שיש להן 5 ילדים ויותר. בחוק נאמר כי ילד חמישי ואילך במשפחה יהיה זכאי ל-5 נקודות קצבה, במקום נקודה אחת לילד הראשון והשני, 2 נקודות לילד השלישי ו-4 נקודות לילד הרביעי. משמעות תיקון זה היא שהקצבה לילד הראשון והשני הסתכמה בשנה שעברה ב-151 שקל, ואילו הקצבה לילד החמישי ואילך זינקה כבר ל-856 שקל.

הלפרט גייס את הרוב הדרוש בכנסת והפתיע את עמיתיו לסיעה. אלה סייעו לו אך בתוך ליבם חששו מאפקט הבומרנג. חבר ועדת הכספים דאז בייגה שוחט אמר זאת במפורש בדיונים על החוק. יום יבוא, התנבא שוחט, שלא רק שיבטלו את התוספות הנדיבות של החוק אלא גם יקחו מהבסיס שהיה לפני החוק. שנתיים אחר כך התברר ששוחט ידע בדיוק על מה הוא מדבר. בגזירות תשס"ג בוטל החוק וקצבאות הילדים נשחקו בבסיס בעשרות אחוזים.

לבינתיים, נהנו עשרות אלפי משפחות חרדיות ברוכות ילדים מסכומים שהזכירו את ביזת הים. משפחות עם ששה ילדים קיבלו כשלושת אלפים ושלוש מאות שקלים. משפחות עם שמונה ילדים ויותר התקרבו לתשעת אלפים ש"ח. בכסף של היום זה כמו אחד עשר אלף ש"ח ויותר. הרבה כסף.

בממשלת שרון השנייה שוב שיחק המזל להלפרט. את ש"ס שרון לא רצה לראות וכל תפקידיה המיועדים הועברו ליהדות התורה. אחד התפקידים היה סגן שר התחבורה שאמור היה ליפול בחלקו של מאיר פרוש. מאחר והימים היו ימי ההתנתקות מגוש קטיף, ופרוש איש הימין לא רצה להרגיז את תומכיו , הוא ויתר על התפקיד לטובת הבא בתור. הלפרט קפץ על המציאה וכיהן במשך כשנה וחצי במשרד התחבורה. אחד ממפעלותיו היה כאמור הגנה על קברי כביש 6.

מנקודת שיא זו אפשר היה רק לרדת. בבחירות תשס"ו החלה בעלזא לדרוש את מקומה באגודת ישראל. ומי נדרש לשלם את המחיר? שוב הלפרט. הפעם הוא לא נתן רוטציה אלא קיבל אותה. כלומר: המתין שנתיים עד לפרישתו של ישראל אייכלר נציג בעלזא. מי אמר שיש צדק בעולם?

אבל עד מהרה התברר כי הצרות האמיתיות של הלפרט אינן מבחוץ אלא מתוך הבית פנימה. שינוי במאזן הכוחות בחלונות הגבוהים בויז'יניץ החזיר לקדמת הבמה הפוליטית את מי שפטרוניו של הלפרט זרקו בשנת תשמ"א. היה זה מנחם אליעזר מוזס שהודח בשעתו. כשהעסק בויז'ניץ השתנה נשלח הלפרט הביתה, ומוזס הפך לנציג בכנסת. הלפרט לא ממש אהב את זה אבל כחסיד אמיתי הוא לא פתח את הפה. יתכן בהחלט שגם הוא הבין שאחרי עשרים ושבע שנות כהונה לסירוגין באמת הגיע הזמן לפנות את המקום לאחרים.

מאז ועד היום יהודה רוסט
האיש שבפינה

באי 'קהל חסידים' שברמת אהרן הבני ברקית, כבר התרגלו למנגינת הדממה של האיש המבוגר והדור הצורה, המפורסם לשעבר והמצטנע כהיום. מדי בוקר בשעה 7:30 הוא שם, תופס את הפינה הכי פינתית, ומפלל בלהב ויז'ניצאי אך שקט. הצעירים, בני העשרים ומטה, אינם מכירים ואינם יודעים כי האיש שבפינה, ההוא שנענה לכל פושט יד בנדבה הגונה, היה אחראי לחלק נכבד מההכנסה החודשית של הוריהם. איש שקט היה שמעלקא. איש שקט נשאר הלפרט. מאז פרש מהכנסת, מסרב הוא לכל סוג של תקשורת.

לאחר השחרית נפתח סדר יומו העסקני, שמוכיח כי האיש שידוע כשומר בריאות מיטיב לתפקד ציבורית וניהולית גם בגיל 77, רעננים בשיבה יהיו. מדי בוקר מתייצב הוא במשרדי רשת המדרשות 'נחלת יעקב' שברחוב רמב"ם, המיועדת לבחורים שלא מצאו עצמם במסגרות הישיבתיות ומשלבת חצי יום של לימודי טכנולוגיה. הרשת קרויה על שמו של שותפו להקמתה, הרב שלמה יעקב גרוס ז"ל, מי שהלפרט היה לעוזרו הפרלמנטרי ולימים ליורשו. הלפרט אחראי ומטפל אישית בכל מה שקשור לתקציבים, נעזר בידידיו במערכת ובעיקר ביעקב ליצמן, ופועל מול משרדי הממשלה והרשויות השונות.

רשת המדרשות, שהגדולה שבהן שוכנת בטבריה, נפתחה בהשראת הוראת מועצגה"ת מאותם ימים, שדיברה על הקמת מוסדות קירוב לנוער החילוני והדתי. לא כולם אהבו את ההתעסקות הזו, גם קנאים לא חסרו ואלה ניסו להפריע, אך גרוס והלפרט נלחמו כאריות מול כל העולם וגם הצליחו. הלפרט חי ונושם את צוואתו של גרוס, שביקש כי ישמרו על הרשת שהקים בדמים וביזע. "בעוד שנים", כתב גרוס, "יבינו כולם מדוע נלחמנו על קיומה". ואכן, בעשור האחרון מאז נפטר גרוס, עלתה למודעות הציבורית תופעת הנוער הנושר. המדרשות עברו הסבה חרדית ונצבעו בגוון השחור והלבן, וכיום מסכימים כולם, כי קיומן מהווה חבל הצלה חשוב.

אם לא שמעתם עד היום על המדרשה הזו, כנראה שהלפרט הצליח על הצעירים שמלווים אותו. הם מנסים לשכנע אותו לעשות פרסום, לצאת לציבור ולגייס תהודה וכספים, אבל לעת עתה הם עדיין לא הצליחו לקחת ממנו את התזה של הדור ההוא, הגורסת כי הפרסום מזיק, ושהכול צריך להיעשות מתחת לרדאר הציבורי.

כמי שיסד את קריות ויז'ניץ באשדוד ובאלעד, הלפרט קשור לשם רגשית ומעשית. העסקנים שם הוכשרו אצלו ועל ידו, הוא הרים את הקריות הללו מן היסוד, ועד היום כשיש בעיה מורכבת, הוא יורד לאשדוד ויושב עם גורמים בעירייה עד לסידור העניין. הבן, הרב ישראל חיים הלפרט, המכהן בראש כולל באלעד, משמש זרועו הארוכה והביצועית, ומסייע לו בניהול רשת המדרשות ובכל עסקי הציבור.

הלפרט מכהן רשמית גם כיו"ר אגודת ישראל בבני ברק, אלא שמוסדות התנועה אינם מתכנסים ואינם פעילים. תפקיד נוסף שהלפרט מתעטר בו הוא יו"ר הקהילות היהודיות ברומניה. גם כיום יוצא הוא מדי תקופה לרומניה לבחון מקרוב את מצב בתי הקברות שם, מפעיל את כוחו השתדלני וחוזר עם עוד הישג קטן שנשמר גם הוא בשקט.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!