בנה הישיבישער של מסעודה / אשר מדינה

קוראים לו דורון.

בכל עיקול של האוטובוס בדרך לירושלים הוא הרגיש כיצד ליבו הומה. הכובע והחליפה השבתיים היו מקופלים בתא שמעליו ובאזניו הצטלצלו מילות ההתלהבות של חבריו: ״זה מעמד אדיר. אנחנו עוד זוכרים את הברכות של הרב עובדיה ושאגות ה׳אמן׳ של האלפים״, אמרו בניצוץ של גאווה.

שעה וחצי אחר כך, כבר לא יכול היה להתאפק. הוא נטש את כיסא הפלסטיק הירוק שביציע ושעט לכיוון הבמה, שם הצטרף לחבריו שיצאו במחול עילאי. ׳אמת מה נהדר..׳ בקעה השירה אל מול דמותו הישישה של הכהן הגדול העושה את צעדיו המדודים אל מרכז הבמה.

הוא קיפץ בחדווה, נופף בידיו ונדמה כי הוא מתקשה להכיל את מסת רגשותיו. גם השמש הירושלמית לא מיתנה את סערת ליבו. מי יוכל לרדת אל נבכי נפשו? הילד הספרדי משכונת לוי אשכול בנתיבות, שרוב חבריו משוטטים כעת בעיניים כבויות בין הברזלים, הנה הוא כעת בן עליה עדין נפש, תלמיד ישיבה ספרדית ירושלמית, הניצב בשורה הראשונה של פרחי לגיון המלך.

לאמו של דורון קוראים אושרית. (מסעודה - במרוקאית). לפני כמה שנים דורון ׳נתפס׳ באחת המתיבתות של אל-המעיין בשכונה, ולא רחק היום שהוא ניצב בפני הוריו ובפיו בקשה מוזרה. לעבור לבית הספר התורני של מעיין החינוך. האב ניסה מעט להתנגד, אבל האם שלא פספסה עליה לרגל אחת בגן סאקר יחד עם אמה, ושתמונתו של מרן זיע״א לא משה מסלון ביתה, תמכה בהתלהבות. היא כמובן ניצחה והשאר היסטוריה.

כמו דורון ישנם עוד אלפים שחצו בעשור האחרון את נהר הניתוק והסטיגמות, בדרכם אל חיים תורניים מלאימשמעות. באסיפות הורים בבתי הספר של הרשת בפריפריה תמצאו ׳מסעודות׳ מעודכנות יותר שחזותן מוכיחה, שהן אמנם רחוקות מההווי החרדי אך את ילדיהן הן מבקשות להציל.

שס הוקמה למטרה אחת: להחזיר עטרה ליושנה. להציב גשר איתן בין תור הזהב של יהדות ספרד בגולה לחיים המודרניים בישראל. 30 שנה שהיא חורשת וזורעת ביזע וכעת היא קוצרת את הפירות. היציעים השחורים-לבנים הם פירות המהפכה, הם חזון הנביאים שמרן זיע״א ראה לנגד עיניו כשיצא לדרך. הם העטרה הזהובה החוזרת את אט ליושנה.

שס כיום ממשיכה לפעול בשתי זרועות: לבסס את עולם התורה הספרדי החדש, המונה כיום עשרות אלפי בני ישיבות ועומד לכבוש את ההובלה, וכן להמשיך במפעלות הקירוב ע״י פתיחת מוסדות חדשים של רשת בני יוסף ותנופת ארגון אל המעיין.

מטבע הדברים, באירוע תורני מובהק כמו קבלת פני רבו יגיע הגרעין הקשה של התנועה, כפי שהיה בעבר. מי שמאד משתוקק למצוא כיפות לבנות ושקופות, יכול היה לראות אותם בהמוניהם לאחרונה, בערבי הסליחות הרבים שארגנה התנועה בכותל המערבי וב׳יחווה דעת׳, ולהתרגש מהצעירים עם העגילים הזועקים את ליבם וכמהים לחזור אל מסורת בית אבא.

העולם אולי הפך לדיגיטלי ומתקדם יותר אבל הנשמה היהודית נותרה ׳מיושנת׳ כשהיתה. היא לא זקוקה ל-wifi כדי להתחבר לבוראה והיא לרוב מנצחת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!