בסך הכל תודה - תראו מה זה עושה לנפש שלכם

כאשר ש' התיישבה מולי על כיסא, ולא לצדי על הספה, כבר הבנתי שמשהו מעיק עליה. היו לה סימנים שהכרתי כבר שנים. "אני לא יכולה לנשום", היא אמרה ודמעות כבר התגלגלו על לחייה.

"פתאום אני מבינה בבירור למה יום כיפורים לא יכול לכפר על עבירות שבין אדם לחברו – כי אפילו הקדוש ברוך הוא לא מסוגל להיכנס למקום שבו אנשים כאלו נמצאים ולא יכול לסבול את ההתנהגות שלהם". שתקתי, שתפרוק. היא היתה צריכה את זה. "בא לי לשבת פה כל היום ולאחל לה שתרגיש את מה שאני מרגישה. לאחל לה שתחווה אכזבות מאנשים שיהיו בסביבה שלה, שתהיה חלק מיוזמות וצמיחה של אנשים וברגע שהם ישיגו מה שרצו – ישכחו אותה. שיום אחד היא תרגיש מה זה לתת אגרוף לידיים שנתנו לה מתנה".

הגשתי כוס מים.

"אני יושבת פה ומרגישה את החץ נכנס ויוצא, נכנס ויוצא", היא דפקה לעצמה על אזור החזה כמו מנסה להדגים כמה היא רצינית.

"נכון, לא הייתי שותפה פעילה או חלק מהתהליך, אבל ממש לא מבחירה", היא ניסתה לתרץ עוד לפני שאני הבנתי על מה אנחנו מדברות. עדיין פשוט שתקתי. "אבל הייתי שם בגרעין, בזרעון, בהתהוות, בסיעור מוחות, אפילו בחלוקת תפקידים... אז קרו דברים שלא היתה לי שליטה עליהם ולא המשכתי את המסע, אז מה, אז לא מגיעה לי איזו מילה קטנה בסוף? אפילו לא מילה, אני לא רוצה תודה בכלל - רק להיות שותפה בהתרגשות של התוצאה".

עכשיו היא כבר בכתה. ואני? אני חיפשתי מילים. הכרתי את הסיטואציה הזו כל כך מקרוב, כל כך אחד לאחד, שהיה נדמה שמישהו כותב את התסריט שלי וחוסך לי מילים. איך זה באמת?

"עכשיו כשהיא על הבמה, פותחת את האירוע, מקבלת את כל הקהל, היא נרגשת ומודה ולא יכולה להפסיק, ומצטלמת, ומייחצנת, ונדהמת מהאירוע הסופר מפוצץ שיצא לה, סביבה נשי מקצוע וחברות שהגיעו לשם הרבה אחריי, וחלקן בהמלצתי, ואני לא שם... היא לא טרחה להזמין אותי לאירוע, יודעת מה, אפילו לשלם על כרטיס, אפילו שם ביציע, במקומות העלובים האלו, את יודעת. אפילו לא אל מאחורי הקלעים. לא הרימה טלפון, לא אמרה לי תראי איזה מעגל נסגר, תראי מה קורה, אני סוף סוף על במה, ואני זוכרת שאת היית שם, כשהכל התחיל. כלום. כלום. מילה אחת לא...."
המשכתי לשתוק. לא היה מה לומר. ורגעים תאומים של תחושותיה, גרמו לי לכתוב את סיפורה, שגרם לי להתכווצות בלב – כי זה כואב.

מהי הכרת תודה?

הכרת תודה היא למעשה סוג של רגע, או הבעת עמדה כלשהי, המכירה בתועלת שהתקבלה, מתקבלת, או תתקבל בעתיד, על ידי מעשים, אמירות, חשיבות וניסיונות של השני כלפינו. ברוב סוגי החברות אליהם משתייכים אנשים – הבעת תודה נחשבת לאחד מכללי הנימוס הבסיסיים.

בדת, בפילוסופיה ובתורות שונות רבות, נחשבה מאז ומעולם התודה – לאחד המושגים החשובים ונחשבה לאחת החוויות המשמעותיות והמוערכות. מדובר במידה טובה, פעילות הכרחית מבחינה מוסרית ואף מצווה של ממש.

הכרת תודה נדמית לרוב בני האדם כדבר פשוט, אך למעשה היא מורכבת מכל כך הרבה פרמטרים, ורבים פשוט מתעלמים ממנה.

מחקרים קבעו: הכרת הטוב גורם חשוב בבריאות הנפש

במשך מאות שנים חקרו את השפעותיה של הכרת הטוב על האדם וסביבתו, ועד כמה היא משפיעה על בריאות הנפש והגוף. המחקרים גילו כי למערכת החיסונית יש השפעה ברורה מהכרת הטוב וגם בריאות הנפש – שכן הדבר מוריד מתחים, ממלא את הנפש בתחושה שמישהו מעריך אותנו, אכפת לו מהנוכחות שלנו ומהמעשים שלנו כלפיו, ובכלל, כשמכירים תודה, הסיכוי הגדול ביותר הוא שהיא תתגלגל הלאה. אנשים שזוכים להכרת תודה, מעבירים את הרגש הזה הלאה, וחפצים לתרום יותר ולסייע יותר ולהמשיך להיות טובים יותר, מה שאין כן במקום שאין הכרת הטוב – המוטיבציה מתכווצת.

הכרת תודה עוזרת לאנשים לחוות סיפוק מהחיים, ולטפח קשרים אישיים וחברתיים ומחקרים הוכיחו שמעבר לכל ספק, אנשים שמכירים תודה הם מאושרים יותר.

הכרת תודה - רגש מולד או מיומנות נרכשת?

המשכתי לשבת שם והבטתי אליה בכל האמפתיה שהיתה בתוכי עבורה. דיברתי אליה והרגשתי שאני מדברת גם לעצמי.

"בואי ננסה להאמין שהיא לא אישה כפוית טובה", אמרתי לה ומיד המשכתי כי ראיתי את המבט מזרה האימה ששלחה אלי. "תביני, הכרת תודה היא רגש שלא כולם נולדים איתו", הסברתי לה תופעה שבדקתי בעצמי לאחר שנפגעתי כל כך הרבה. "האם ידעת שמדובר במיומנות חברתית? ילדים קטנים לומדים זאת על פי רוב מההורים שלהם וילד שנדמה לנו כפוי טובה, הוא ילד שפשוט לא פיתח את הרגש הזה עדיין באופן הנדרש. אז נכון שכאשר אנו מדברים על מבוגרים זה קשה לנו פי כמה, אבל המטרה היא להרגיע את עצמינו, ולא לתקן אותם – כי זה חסר סיכוי. אם הם בעייתיים, או כפויי טובה/חסרי הכרת הטוב ועוד כל מני כאלו הגדרות שהשורה התחתונה שלהן היא לפגוע באחרים, לא לזכור מה עשו למענך, ולקחת דברים כמובן מאליהם ולהשאיר מאחור אנשים שהיו שם בשבילם – אז הם יצטרכו לחיות עם עצמם בשלום. "הרי האישה הזו לא עומדת שם עכשיו וחושבת עלייך. היא מאושרת לה ומבסוטה, אז למה שאת תשבי פה ותתייסרי"? שאלתי אותה. "אם היא לא חושבת שנוכחותך חשובה לה, או אפילו מאחורי הקלעים, היא ממש לא שווה את הנוכחות שלך".

ראיתי שהיא רוצה להבין, מנסה ומשתדלת בכל כוחה – למען עצמה. אך היא היתה עוד פגועה ונסערת. הבנתי אותה מאוד, חיבקתי וכאבתי, ומה מאוד התחזקה בי ההבנה, הכרת תודה, כמה עוצמה יש לה, הלוואי ונדע לנצל אותה כראוי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!