הצילו! הבנק התקשר

מה יהיה תגידו לי. אני מתכוונת, ברצינות. מה יהיה?

עיצומם של החגים ואנחנו טובעים למדי באוברדרפט בלתי נסבל. כלומר, מבחינתנו היינו סובלים אותו, לא ממש משנה לנו אם יש עשרים ושבעה אלף מינוס תשע מאות שישים וחמש אגורות או עשרים ואחד אלף תשע מאות שבעים ואחת. הבעיה היא, שלבנק, נוקדני שכמותו, זה לא בא טוב.

יוקר המחיה בארץ הזו הוא אחד הדברים הבלתי נסבלים. מה קנינו בסך הכל? אוכל שיהיה לחג. קצת ממתקים לילדודס, קצת בגדים ונעליים. ובכל זאת, הוויזה מאיימת לקום על בעליה באופן סופני.

במשפחות רבות נמצא סעיף המזון כזולל ראשי של מרבית המשכורת, אחריו מגיעים בהמוניהם החשבונות. הררים קטנים של עונש על הפינוק שלנו: יותר מידי קפים עם חברות, יותר מידי שימוש במזגן, במייבש כביסה, בארנונה.

ועכשיו, גם החגים... קשה. קשה לגמור פה בלי מינוס טובעני את החודש.

העיקר והטפל

אם התבוננת תמיד בעיניים כלות אל משק הבית המתוכנן והחסכני להפליא של השכנה ברכה, אשר למרות שהיא בעינייך חסכנית ואולי יותר מידי, ילדיה לבושים כהלכה, ארוחותיה מזינות וביתה נראה שליו, רגוע ומאושר, הדברים הבאים הם ממש עבורך.

רחל גריניץ, מנכ"לית המכון למנהל וניהול בפתח תקווה "צופיה הליכות ביתה", מתייחסת דווקא לנשים המרכזות לרוב את הקניות כעקרות בית. "המשמעות של צופיה היא צפייה למרחוק, תכנון ראוי. אחת העבודות המכניסות שיכולה אישה לבצע היא תכנון. ע"י שימוש נכון בכסף ובירור מחירים באופן מדויק , מיתן להרוויח הפרשים שהם כמשכורת שלימה ולעיתים אף מעבר לכך.

"עקרת הבית, עיקרו של הבית" פונה גריניץ אלינו, הנשים ומדגישה: "צריכה להפנים כי קניות הן עבודה ולא בילוי. קניות הן עבודה בה אפשר להכניס כסף. איך? ע"י השוואת מחירים אפשר לחסוך מאות שקלים.

קניות ההופכות לבילוי הן המצאה מרושעת של מפרסמי דורנו, מי שאחראי לה הם מנהלי מרכזי הקניות, המרוויחים מיליונים מתוצאותיה. כאשר קונים במקום מפואר, ממוזג, יפה, משלמים גם ללא ספק על האווירה, המוסיקה והפרחים. מי שרוצה לבלות בקניות, יכול לעשות זאת, (לא לפני שמקציבים סכום אותו מתכוננים להוציא עבור הטיול והבילוי עם הילדים וכדו') אבל את המוצרים האחרים לקנות במקום אחר, זול במידה ניכרת.

עבודת השם מורכבת מהגדרות ומגבולות, וכמו שאמר הסבא מסלבודקא, בחור אשר פורץ גדר ועובר ברמזור אדום, מעיד עליו הדבר כי יפרוץ גדר בדברים אחרים".

פיצוי = בזבוז

א. רם, יועצת אירגונית, אומרת: "בזבזנות עלולה לנבוע מאחד מארבעת הדברים הבאים: אופי, אורח חיים, הרפיה, חולי.

בזבזנות כאופי, פירושה חוסר רגישות לערך הכסף וכמובן, חוסר שליטה. בזבזנות כאורח חיים, גם במקרים הנדירים שהמצב הכלכלי מאפשר זאת-היא חטא, מתירנות פרועה ויותר משמץ גאווה. בזבזנות כהרפיה היא תחושת פיצוי המתוגמלת ע"י פעולה המוגדרת כבזבוז. זהו בעצם ניסיון של האדם ליצור פרופורציות ולאזן את תחושתו השלילית ע"י תחושת הנאה חיובית. הפסיכולוגים מתייחסים לגורם "פיצוי"- פגם באישיות, ואולם, כיום יש רבים וטובים שחולקים על תאוריה זאת.

בזבזנות כחולי זהו סעיף ארוך וקשה" ממשיכה רם "יש לו שמות למכביר. המונח הסלנגי: 'חולי קניות' הוא המוביל שבהם. מדובר בחולים פתולוגים שכאשר הם יוצאים לקניו, והם עושים זאת תכופות, הם מאבדים כל רגש אחר. וממש כמו שיכורים, יתזזו עצמם מחנות לנות ולא יתחרטו גם לאחר מעשה.

"מחלה זו אינה מופיעה פתאום, זהו מדרון תלול שיש להיזהר מאוד שלא להתחיל להידרדר בו. כל אחד משלושת הסוגים הראשונים של הבזבזנים שהזכרנו יכול למצוא את עצמו גולש במדרון הזה. וכאשר הוא מתחיל לצבור תאוצה, השליטה היא כמעט בלתי אפשרית.

"הנתון המפליא מעוגן בסטטיסטיקה הקובעת, שדווקא גברים, נוטים יותר לחלות במחלת בקניות. אך אצלם הדבר נובע מרצון להביע נדיבות, להעניק מתנות, לתרום ולזכות בכבוד. אז, משרכשו לעצמם שם של נדיבים גדולים הם חייבים להמשיך ולספק את הסחורה והכל יוצא מכלל שליטה.

יוצאים ממעגל הבזבוז

מה יעשה אדם כדי שיצליח לשרוד את החודש בלי אותו מינוס תמידי ואולי אפילו יצליח לחסוך לחתונות הילדים ההולכות ומתקרבות?

מהו הצעד המעשי הראשון לניהול נכון?

"הצעד הראשון הוא לקחת דף ועט ולכתוב את כל ההוצאות אל מול ההכנסות. ולהפנים, שהשיטה
הטובה ביותר להתגבר על הבזבזנות היא לחיות לפי התקציב הקיים.

איך בונים את אותו תקציב?

האופן הנכון לבניית התקציב נחלק בין בעלי חוב לבין אלה שאינם בעלי חוב. אדם שיש לו חובות-צריך ללמוד לחיות עם 70% מהכנסותיו. 20% יועדו להחזיר את חובותיו, ואת 10% הנותרים- לחיסכון.

מי שאין לו חיסכון צריך אף הוא לחיות מ70% מהכנסותיו. 20% לחסוך ו10% כמובן למעשרות.
מצב אידאלי זה פותח ע"י מודלים כלכליים ובדיקות שנערכו בארה"ב. אלא שדא עקא, מסתבר שכיום רוב האנשים, לא רק שלא נוהגים כך אלא מנצלים יותר מ120% מהכנסותיהם. האוברדראפט עולה ואיתו יתר החובות שפירעונותיהם לא ניתנים למימוש ריאלי.

כדי להיחלץ ממערבולת זו, יש לשבת להכין תכנית כתובה ומפורטת. התכנית תכלול את ההכנסות הצפויות לעומת ההוצאות הידועות מראש: מזון למשפחה, תשלומי חשבונות, שכר דירה וכדו'.

לצד זה, יש להוסיף את ההוצאות המשתנות שנגרמות מפעם לפעם, למשל: רופא שיניים, ביגוד, הנעלה. חשוב להדגיש שהדבר יחושב בכתב ולא בע"פ.

לאחר חשבון כזה, יקבלו אנשים רבים הלם קל: "אנחנו מכניסים שבעה עשר אלף אלפים ₪ ומוציאים תשעה עשר באופן קבוע, בלי לחשב את ההוצאות הלא צפויות!" הזעזוע עלול לדרבן אותם לעשות משהו בעניין, לקצץ היכן שצריך, לוותר על מה שלא חיוני.

עצה נוספת היא לתכנן לטווח הרחוק, לכמה שנים קדימה. כאשר מתכננים את התקציב רק לשנה אחת קדימה עלולות להיות הפתעות. אבל אם למשל, זוכרים, שצפויה בר מצווה בעוד ארבע שנים בס"ד ומתחילים להפריש סכום קטן כל חודש, העול נעשה קל יותר. כל מי שמצוי בכלכלה יודע שראייה כלכלית משולה לטיפוס על גבעה, ככל שעולים גבוה יותר, רואים נוף רב יותר. ככל שנטרח לראות לטווח רחוק יותר, כך נשלוט על הדברים. (ואנחנו כמובן, מדברים על השתדלות בלבד).

תכונה בסיסית זו מיועדת לאנשים בעלי הכנסה גבוהה ונמוכה גם יחד. עובדה, היא, שהרבה אנשים לכאורה, מרוויחים יפה מאוד, אינם מצליחים לגמור את החודש, ולעומתם, אנשים עם משכורת נמוכה בהרבה ומשפחה גדולה יותר-ולעולם אין להם אוברדראפט בבנק וגם לא חובות והם אינם גוועים ברעב".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!