לקראת כיפור: על חטא שחטאנו בביקורת בונה

מקובל לחשוב שביקורת היא מילה דו משמעית ושיש בה ללא ספק, אי נעימות, אבל לפעמים היא בלתי נמנעת ואפילו נצרכת וחיונית.

מה שנשכח מרובנו, מבקרים קרחים מחודדי לשון ועיפרון שכמותנו (וגם כאלה שמתחזים לסתם נשמות טובות שאומרות "הכל בפרצוף") הוא שלמעשה ברוב המקרים, הייעוד של אותה הביקורת איננו ממש קיום מצוות "הוכח תוכיח", אלא מניעים אחרים, שונים לחלוטין ולגמרי לא חפים מאינטרסים שמובילים אליה.

**

בתקופה המתהדרת ב'דוגריות', בחשיפות חדשים לבקרים, ובמה שמצטייר כמו יושר מחוצף וחינני-הביקורת היא חלק מן ההוויה, נספח בלתי ניתן לתלישה מערימת המסכמים שכותרתה "החברה המערבית" תחת הסעיף :"ישראל, חברה".

למעשה, אנחנו חיים תחת אש ומתמדת, צולבת וחזקה של מתיחת ביקורות מהסביבה בכל התחומים. זו עובדה ברורה ומחלישה, משום שאין דבר יותר הרסני, דורסני ומרפה ידיים מהתופעה הזאת.

בין ביקורת להערכה
ד"ר יוסי שלו, יועץ ארגוני ומנהל 'מכון שלו': "אין דבר יותר הורס מביקורת בונה" הוא טוען. "במשך שנים, אנשים, וביניהם אנשי חינוך גדולים טעו לחשוב שביקורת היא חיובית בהיותה מיועדת לשפר, ואולם כיום יודעים שההפך הוא הנכון. ביקורת, ברוב המקרים מזיקה. ילד שגדל באוירה ביקורתית לא יהיה תוצר משופר יותר, אלא רק ביקורתי, חסר ביטחון ובלתי נעים.

השפה העברית נפלאה. במילה 'ביקורת' אפשר למצוא תווך דומיננטי: המילה 'קור'. ובמילה המקבילה, 'הערכה' ניתן למצוא את הערך, ובה, אכן, יש להשתמש.

כיצד נותנים הערכה? שלו מעניק שלושה שלבים:

א)תמיד פותחים במחמאה, כי אז האדם נפתח, מוכן להקשיב. לעתיד, לא לעבר. (לא-"תמיד אתה מאחר, גם אתמול", אלא-"אם תמשיך לאחר זה עלול לפגוע בך). אחד הדברים שעלולים יותר מכל לפגוע באדם, ובעיקר בילד, הוא, הטחת ביקורת באופן לא מבוקר, וללא שימת דגש על שלושת השלבים הללו.

ביקורת היא הרס שמתוך אי שימת לב, אנחנו מכניסים רבות אל תוך רשימת הפגיעות הקטנות שלנו בילדינו, ואשר עלולים לגרום לשנאת המערכת ולדברים רבים ורעים אחרים שלא נתכוונו אליהם.
אחת התוצאות החמורות ביותר של הביקורת היא פגיעה בהערכה עצמית, וחומרת המעשה מוכפלת ומשולשת, כאשר היא מופנית אל ילדים קטנים.

כאשר אני אומרת לילד משפט תמים ונדוש כמו: "לא! אמרתי לך עשר פעמים שלא! כמה פעמים צריך להגיד לך כדי שתבין?" הילד מבין שני דברים: א) אני לא בסדר, אני לא מבין, אני לא טוב. ב)באופן כללי, לא כדאי לנסות דברים חדשים. כל מה שאני עושה גורם ישירות למחאה וביקורת. הילד מפתח דפוסי חשיבה מגבילים, ובתרגום מאנגלית :"דפוסי מחשבה שגורמים למוגבלות". הוא יהיה פסיבי, חושש להעז ובעיקר, פוחד להיכשל.

חוסר הביטחון הוא בלתי נמנע אצל ילדים שגדלו בבית עם ביקורת רבה, כשאליו נלווים, כמו תולדות לא נחמדות, ההססנות הכמעט חולנית וחוסר היכולת להחליט וליטול יוזמה בדברים הבסיסיים ביותר בחיים.

ביקורת בבסיסה, היא דבר שנחקק. כוח ארסי ארוך טווח ומוחצני. אפשר לעודד ילד ולהעניק לו חיזוקים ללא סוף ואז להרוס הכל במחי כמה משפטים ביקורתיים.

וכה עוצמתי ואפל הוא כוחה של אותה קטילה תמידית, שכאשר הילד מתבגר, והופך לאחד משני בני הזוג, הוא כמעט תמיד יצליח לגרור אל תוך מעגל של האשמות, קטילות וביקורות, את בן זוגו.

ילדים שגדלו על ברכי הביקורות, יגלו קושי בלקבל אהבה מהזולת כשיתבגרו, "אם אני כזה וכזה, איך זה ייתכן שהוא יכול לחבב אותי?" ובתת מודע: "אם אני לא אוהב את עצמי, איך מישהו אחר יכול להגות לי אהדה?".

מגרעותיהם וחולשותיהם הבלתי נמנעות, שעד מהרה, יגררו בהצלחה הן את הזוג למעגל קסמים, שבו מוצאת ההערכה העצמית הנמוכה ביטוי בצורת חיפוש נוקדני של נקודות תורפה, וטענות אחרות, שלעיתים יהיו קטנוניות בצורה מכעיסה, ויותר מכך, בצורה מדבקת.

"ומכאן הביטוי" מוסיף שלו בחיוך, "טובעים השניים מן האחד".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!