איום ונורא - יום בו יעמדו יתום ואלמנה מול תפילת 'יזכור'

השנה האחרונה גבתה מעם ישראל קורבנות רבים. יתומים, אלמנות והנורא מכל הורים שאיבדו את ילדיהם, הצטרפו למעגל הכואבים שבבוקר יום כיפור, בעיצומו של יום הדין בו נבקש להיחתם ב"ה לחיים ולא למוות, יזכרו את יקירי נפשם שלא זכו להיכתב בספר החיים.

האם עצרנו לחשוב עד כמה אלו שמתמודדים לראשונה עם הכאב זקוקים לרגע אחד קטן של חסד? או שאולי כבר קהו החושים ואלו שזכו לצאת אל השמש ולהשאיר את הכואבים בין כתלי בית הכנסת בתפילת יזכור, יחזרו שאננים כמה דקות אחרי, והאחרים ישקעו ביגונם הפרטי המוכר להם כבר מס' שנים ולא יישאו בנטל חבריהם המתמודדים לראשונה עם האובדן.

האם עצרנו לחשוב על הילד הקטן שנחנק מדמעות בזמן שההורים של חבריו לגן / חיידר / כיתה מזרזים ילדיהם לעזוב במהירות את בית הכנסת לפני הזכרת הנשמות, כמו רועדים מהמחשבה שנוכחותם תטה את חתימת העט לספר השני....הוא יעמוד לבד בידיים רועדות מול הסידור שלו, בזמן שהם ירוצו אל השמש כמו פרפרים הנמשכים אל האור, קול צחוקם העליז מהחצר ינקב את אוזניו. מישהו חסר טקט או שסתם אינו בעניינים אולי ילחש מאחוריו "היי נשאר פה ילד" ואז יהסו אותו האחרים בלחישה צורמת "זה בסדר, הוא יתום...". האם חשבנו להניח יד רכה על הכתף? אולי על הכתף של האלמן/ה הנאנקים בו זמנית מכאבם הטרי שלהם ומכאב ילדם?

מה עם הרגע של אחרי? הרגע שהילדים ישעטו פנימה אחרי שינתן האות שאפשר כבר לחזור, הרגע שהם מסתכלים נבוכים בחברם הדומע שנותר מאחור, בחיבוק האוהב של האיחוד בין ההורה לילד החוזר, האם נצרף את היתום לחיבוק שלנו או שנרכין ראש כאילו האבל מדבק ונתעלם?

ברגעים אלו צופה בכל המתרחש מלמעלה מלך מלכי המלכים ועטו בידו. מי שאמר והיה העולם, אמר גם עולם חסד יבנה. כמה נחת נעשה לאבא שבשמיים עם קצת חסד לאלו הזקוקים לו כל כך. מי יודע אם רגע קטן כזה של נחת לא יטה לטובה את כף המאזניים. מי שאמר והיה העולם, הבטיח בתורתו הקדושה שישמע ראשונה את צעקת היתומים והאלמנות. בשקט המקפיא של תפילת יזכור, האלמן/ה הטרי/ה ובעיקר היתומים הקטנים צורחים לשמיים, צרחה שרק מלאכי השרת ובורא עולם שומעים, שומעים ונחרדים. אב הרחמים שמחשבונות שמיים שלנו לא ידועים נאלץ לקחת את יקירי נפשם ובו זמנית כואב את כאבם ומחכה, כל כך מחכה לראות מי יאמץ את הנהגת הרחמים וקצת יתייחס לסובל מעברו.

בתוך ים הכאב יש להודות, שדרך הטבע שילדים קוברים את הוריהם, אך לא דרך הטבע שהורים קוברים את ילדיהם. לצערנו כמדי שנה נאספים הורים כואבים כאלה. אני כותבת ועולה מולי דמותה של האישה האצילית, אלמנה ואם שכולה שתצעד ב"ה גם בכיפור הזה לקראת תפילת יזכור לבית הכנסת. ביד אחת היא תחזיק בסידור ובידה השנייה היא תחזיק באהבה בסימניה מנויילנת של שני היקרים לה מכל, שמסרו את חייהם למען עם ישראל. בפעם הראשונה שזיהיתי את תמונת הנער החסיר לבי פעימה. רציתי כל כך לספר לה שהכרתי אותו, כי הוא היה שכבה מעלי בבית הספר. רציתי לספר לה שהיה לה בן כל כך נפלא שלא היה אחד שלא אהב אותו, את נער הזהב שלא הפסיק לחייך ולהאיר פנים לכולם. הוא היה בכיתה של בת דודה של חברתי הטובה. דרכה שמענו על מידותיו המופלגות, יחד איתה ועם כל השכבה עצרנו נשימה כשהגיעה העת לגיוסו לצה"ל כי לא ידענו אם היא אמו, תנצל את זכות הוטו שלה כאלמנת צה"ל ותסרב לחתום לו על גיוס לקרבי. אבל היא חתמה, חתמה לבן יקיר לה שכל כך רצה לשרת את עמו והתגייס לסיירת מטכ"ל.

ואז הגיע הרגע הנורא מכל ששבר את כל תלמידי התיכון: נער הזהב, שהיה בחופשה האחרונה שלו בצה"ל, ימים בודדים לפני סוף שירותו הצבאי, בו לא היה לה לילה ולא יום מרוב חרדה לשלומו, נדרש למבצע האחרון שלו לשחרר את נחשון וקסמן הי"ד בו נהרג יחד איתו. לא ידענו על מי לבכות קודם, על נער הזהב שכבר לא יחייך לעולם או על האישה האצילה שאדמת ציון בלעה דמם של השניים היקרים לה מכל.

לא ידענו איך להסתכל בעיניים למי שבמקום ללוות את בנה להחזיר את ציוד צה"ל לבקו"ם, ליוותה אותו בדרכו האחרונה עלי אדמות, כשנשמתו הטהורה עלתה מעלה מעלה למקום גבוה ליד כסא הכבוד, לשמור על עם ישראל מלמעלה.

הסתכלתי בה בתפילת יזכור והיו לי כל כך הרבה מילים להגיד לה אבל את השקט הפרו רק מילותיו של החזן. לרגע אחד מבטינו הצטלבו, חייכתי לה חיוך עצוב, היא הבינה מהחיוך ומהלחלוחית בעיניי שזיהיתי את התמונה של בנה והיא החזירה לי חיוך קטן, חיוך עצוב, כל כך עצוב.

כשזמן מה אחר כך הלכה לדרכה עקבתי אחריה במבטי ונשאתי תפילה למרומים שישמור השם את דרכה וימציא לה עד כמה שאפשר מזור לכאבה המדמם, עד שנזכה לראותו בתחיית המתים.

ובלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!