החצוצרה העדכנית של ר' שלמה קרליבך

השנה לראשונה נערך בחדרה מעמד אמירת סליחות ראשונות בנוסח 'קרליבך' עם בעל המנגן והרגש נפתלי קמפה וחבורתו, בליווי כלי נגינה בבית הכנסת הישן סמטת הרב אורנשטיין.

הייתי שם והתרגשתי. אמנם זה נוסח חדשני במקצת, ויש שיאמרו קצת הרבה, אבל לא יכולתי שלא להיזכר בעוד מאורע שקרה והתחיל באותו מקום בית הכנסת הישן בחדרה. הזמן: לפני כ-103 שנים, 'מסע הרבנים' המכונה גם 'מסע המושבות' יצא לדרך. עשרה רבנים ובראשם גדולי הדור, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, והגרא"י הכהן קוק ביקרו בעשרים ושישה ישובים בצפון הארץ, מחדרה ועד מטולה. המסע התחיל בחדרה באותו בית כנסת שבסמטת הרב אורנשטיין.

רגע של היסטוריה: מטרת 'מסע הרבנים' הייתה לקרב את לבבות החלוצים למסורת אבותיהם ולחבר אותם אל אנשי הישוב הישן, מתוך הקשבה לבעיותיהם וניסיון לתת להם מענה הולם למצוקותיהם.

השנים הם שנות העלייה השנייה והשלישית, הצעירים שעלו היו חדורי אידיאולוגיה וחלוציות, אך עם נטייה לגבש לעצמם זהות לאומית חדשה, רחוקה להוותנו ממסורת בית אבא. הרבנים העריכו את החלוצים אך הבינו כי אין להפריד בין יסודות העם היהודי וכן כי המשכיותו של עם ישראל תלויה בשני הגורמים גם יחד, המסורת והערכים לצד האידיאולוגיה ההתיישבותית והאחיזה בארץ ישראל.

בשנים האחרונות הייתי שותף בניסיונות לחזור בזמן ולשחזר את המסע המיוחד, יחד עם ידידי תא"ל (במיל') רם שמואלי ראש להק מודיעין. את ראשית המסע מתחילים תמיד, באותה נקודה כמו לפני יותר מאה שנה - בחדרה, בבית הכנסת הישן בסמטת אורנשטיין, צמוד לשוק העירוני. לאחד מניסיונות השחזור נרתם גם הגאון רבי דוד לאו, הרב הראשי לישראל. השבוע בפגישה עם הרב בלשכתו נזכרתי למה היה כל כך נחוץ המסע אז ולמה צריך את נוסח קרליבך היום.

הרב לאו, נצר לשושלת רבנים מכובדת שפיארה את יהדות אירופה הסביר בשפתו העשירה מדוע לדעתו הרבנות חייבת להיות יותר מעודכנת ופונה יותר לעם. כמובן מבלי לוותר על קוצו של יוד בכל מה שנוגע להלכה.

וכך אמר הרב לאו בשם סבו הגדול הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל רבה של תל אביב: בעת מסע הנדודים של עם ישראל במדבר הצטווה משה רבינו לעשות חצוצרות, "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". מטרת החצוצרות הייתה לקרוא לעם, על מנת להכווין אותם, לתת להם הדרכה, הוראה, ציווי וכן הלאה. אולם עם הסתלקות משה גנזו את החצוצרות ששמשו בדורו, ובכל דור ודור היו צריכים לעשות חצוצרות בנפרד, משלהם.

ומדוע? למה שלא ישתמשו בימיו של יהושע באותם חצוצרות שהיו טובים בימי משה? ההסבר הוא, אמר הגר"ד לאו בשם סבו, שהחצוצרות מסמלות את דרך העברת והנחלת התורה מדור לדור. השפה והתקשורת ששימשו בדור אחד להעברת התורה לציבור, אינם יכולים לשמש בדור אחר. בכל דור המנהיגים הרוחניים צריכים להעביר את התורה בשפה ובמתודה המובנים לדור שלהם. אי אפשר לדבר אל העם בדורו של יהושע כפי שדברו אל העם בדורו של משה. לכן החצוצרות של משה לא יכלו לשמש בדורות אחרים. התפקיד של מנהיגי כל דור הוא להכין חצוצרות או חלופות לחצוצרות לדור שהם חיים בתוכו. ודברי פי חכם חן.

כל מי שיקרא את רשמי מסע הרבנים בספר שנכתב לאחר מכן, יגלה שהרבנים שיצאו לעם שבשדות הייתה להם מטרה מאוד ממוקדת: לדבר ולהקהיל את העם בחצוצרות שלהם, של דור החלוצים, אנשי העמל, אנשי החזון של אותה תקופה היסטורית.

בימינו אנו, צריכים גם את סיורי הסליחות, את מנייני קרליבך, להיות זמינים ברשתות החברתיות ובכל מקום בו דורכת כף רגלו של יהודי, כשמהטרה ברורה: להרוות את הצימאון האדיר שיש כיום לטיפת אידישקייט ולהמשך מסורת ומורשת אבות ואימהות.

יום כיפור
בכל שנה, כשקרב יום הכיפורים, אני מתמלא בשמחה אדירה. אחד הדברים שאנו פועלים עבורו כל העת, זה למצוא מכנה משותף, רחב ככל האפשר, בין כל רבדי הציבור. מציאת המכנה המשותף ויצירת הגשר המאחד נותנת סיפוק אדיר. יום הכיפורים הוא היום אולי המאחד ביותר שיש בשנה. השיח הציבורי משתנה. העולם כולו כאילו עוצר מלכת. יום כיפור הוא יום של היטהרות מחיי השגרה. עצירה למשהו רוחני. בתורה נאמר "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם". יום זה הוא יום קדוש מעין כמוהו, שנשמר באדיקות בציבוריות הישראלית הרחבה.

לפני מספר שנים התבקשתי להרצות על "משמעות יום הכיפורים" - ככה הייתה הכותרת, ללא עטיפות וללא מילים מכובסות - בפקולטה לחקלאות שע"י האוניברסיטה העברית ברחובות. הגעתי לאולם מלא בסטודנטים ולא ראיתי שם אף כיפה אחת. התרגשתי מהמחזה. ישבו שם אולי מאות צעירים וצעירות, הרחוקים מקיום תורה ומצוות, אך בלבם פנימה, פועמת נפש יהודית הומיה.

איני יכול לשכוח לרגע את אותו יום הכיפורים, לפני כעשרים שנה. היה זה בתחילת דרכי הציבורית והקהילתית. במהלך אותה שנה נפגשתי עם עשרות ואולי מאות אנשים מכל המגזרים, בנושאים שונים ומגוונים והתחלתי ללמוד על אופיים ודרכם של ציבורים שונים. בבוקרו של יום כיפור, יצאתי מביתי לתפילת שחרית, והרחוב נדם. אף מכונית לא חלפה על פניי. מה שכן חלף על פניי הם אנשים שהכרתי אותם מחיי היום יום ולאו דווקא כשומרי מצוות, צועדים בזה אחר זה לבתי הכנסת. באותם רגעים ירדו לי דמעות. התרגשתי מהמחזה כמו שלא התרגשתי מעודי.

עד עצם היום הזה, בכל יום כיפור כשאני חולף ברחובה של עיר, עיני זולגות דמעות. לראות את עם ישראל, צדיקים בני צדיקים, מחוברים ליהדות ולשורשים, לראות את כולם מנסים כמה שיותר להידבק בקדושה. גם אם לא תמיד מבינים את משמעות היום.

זה תפקידנו בימים אלו: למצוא את המאחד והמגשר, ולא חס וחלילה את ההיפך. זכינו ויש יום אחד בשנה שהינו יום מאחד. כולם, כאיש אחד בלב אחד, מתאחדים לקדושת היום. בטוחני שאווירת הקודש האופפת את רחובות עירנו ביום קדוש זה, משפיעה שפע של קדושה לכל השנה כולה.

שבת שלום
גמר חתימה טובה
הרב בן ציון ( בנצי) נורדמן
לתגובות :
[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!