עדות אישית: כך ניצלה הפעוטה שנפלה בבית הכנסת

ראש השנה, בית כנסת קטן בשכונת רמות, תפילת מוסף מאד מרגשת. בתוך בית הכנסת שקט מאד, כשהחזן מתחיל לבכות את ונתנה תוקף. בכניסה לבית הכנסת מצטופפות כמה נשים עם תינוקות על הידיים, מנסות להסניף גם כמה מילים ומנגינות מקולו של שליח הציבור, לא רק תקיעות של חובה.

כמה דקות אחר ש"בשופר גדול יתקע" ואנחנו כולנו מרגישים את המלאכים שיחפזון וחיל ורעדה יאחזון ואת "הנה יום הדין לפקוד על צבא-מרום בדין" וכל אחד מתרכז באמת במילים הכל כך מפחידות: "כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו".

ופתאום בתוך כל זה: "קול דממה דקה ישמע".

שמענו צרחה דקה של תינוק, בתחילה לא התייחסנו, תינוקות ואמהות בכניסה, סביר שחלקם יבכו.
אבל אל הבכי של התינוק הצטרפה אמא שרצה צמוד למחיצה ודרשה בחרדה עצומה אבל בנחישות לקרוא לאבי, ובידה תינוקת קטנה, אפרוח, צורחת.

אז כבר הרמנו את העיניים מהמחזור ושאלתי את עצמי למה היא קוראת לאבי, אבי זה לא בעלה ובעלה ניגש אליה, מה קרה? היא נפלה! תקרא לאבי!

התברר לי שאבי הוא פאראמדיק במד״א שמתפלל בבית הכנסת, והתינוקת הזו נפלה.

טוב, חשבתי לעצמי אני מכירה אותה היא חרדתית, נפלה, מה אמבולנס, עוד רגע היא תרגע, הכל בסדר, מאיפה כבר יכלה ליפול? זה לא שהיא נפלה מקומה שניה, ראשונה, או מהגדר, היא באה להניח אותה בעגלה והתינוקת ראתה משחק בעגלה וזינקה מהידיים של אמא, בקפיצת ראש אל הרצפה, זה מפחיד וכואב, אבל אמבולנס? אלו בדיוק המחשבות שעברו לי בראש, כנראה שאני לא מספיק חרדתית, או סתם אדישה, או פשוט לא אני הייתי האמא עם האינסטינקטים החזקים במקום.

בעלה, כונן ונהג במדא אף הוא, אמר לה, בקול שפוי, תרגעי, הכל בסדר, בואי נרגיע את התינוקת היא תהיה בסדר!

לא! אמבולנס זמין ולבית חולים מיד!

והנה הגיע אבי, גם הוא רגוע, אבל כנראה הפחד הגדול בעיניים של האמא, וזריקת מבט על התינוקת הניע אותו לפעול בזריזות, הוא תפס את התינוקת ובזהירות רבה התחיל לרוץ לניידת טיפול נמרץ שהיתה ברשותו מספר בתים מבית הכנסת ואז היא הפסיקה לצרוח, העיניים שלה התחילו להתגלגל והיא התחילה לפרכס, מסתבר שאבי ושמריהו, בעלה, במשך כמה שנים כוננים בשבתות וחגים עם ניידת טיפול נמרץ בבית. כך שפחות משתי דקות אחרי זה הם כבר היו על הנט״ן בטיסה לחדר טראומה בבית חולים הדסה עין כרם ואנחנו חזרנו למחזור לכוון יותר במילים האחרונות של תפילת מוסף.

בדיעבד התברר ששמריהו היה לחוץ גם לחוץ, אבל שימש גם כאבא, גם ככונן וגם כבעל לאמא הסטרית עד אימה.

המשכנו לסעודת החג, בידיעה שהכל בסדר, נו, נפלה, כנראה זעזוע קל, לא צריך להתרגש.

ואז יצא החג, מיהרנו לשאול את ההורים, מה עם הילדה? וגילינו שבכל השעות האלה בהן ישבנו עם ה"הכל בסדר, לא צריך להתרגש, נפלה, בקטנה" שכבה האפרוחית הקטנה הזו בחדר ניתוח עם דימום תוך גולגולתי, ארבע שעות של ניתוח בראש קטן, קטן כל כך שבאותו בוקר דיברתי עם חוי אמא שלה על כמה היא קטנה ואולי אפילו קטנה לגילה!

מאותו רגע תקפה אותנו צמרמורת איומה, וים של ספרי תהילים התחילו להשפך בינינו ורצו בין אנשים, תקרעו את השמים, אילה שירה בת חוה דבורה מונשמת ומורדמת, הצילו!! לא סתם אמא שלה היתה בהיסטריה, גם נפילה קטנה עשויה להיות טרגדיה! המילים מי בקיצו ומי לא בקיצור קיבלו משמעות איומה!

רצינו לפרסם את השם ברבים כדי שכולם יקרעו את השמים, אבל הם ביקשו שלא, כי אין הברכה שרויה אלא על הסמוי מן העין, זוג הורים חזק מול תינוקת קטנה שמי יודע אם תפקח את עיניה?

ואתמול, היא פקחה עיניים, היישירה אליהם מבט, הגישה יד לתפוס את העירוי, ניערה את הראש כדי לשחרר את התרבוש הזה שעוטף לה את הראש הקטן שכמה רופאים ניתחו במשך שעות, היום כבר הועברה מטיפול נמרץ למחלקה רגילה להשגחה בלבד!

היא ניצלה!

היא ניצלה בזכות התפילות, היא ניצלה כי בראש השנה נכתב כמה יעברון וכמה יבראון, היא ניצלה כי ההורים שלה לא חשבו, שטויות זה יעבור, נחכה נראה מה יקרה, אלא בתושיה לא הפסידו רגע ולא שקלו שיקולים מיותרים כמו שהרבה מאיתנו עושים (ולדעתי אני הייתי עושה גם... להשתיק את התינוקת שלא תפריע למתפללים ומקסימום ללכת לטרם....) כי כל שניה במצב כזה היא חיים או מוות.

הבוקר הם שלחו לי תמונה של המתוקה הזו עם המבט החודר והתחבושת הענקית והתרגשתי!

וכך כתבה לי חוי: "כל הדרך לבית חולים המשכתי את התפילה והבנתי את מילותיה בצורה מדויקת לראשונה: אוחילה לקל, אחלה פניו, אשאלה ממנו, מענה לשון, לאדם מערכי לב, ומהשם מענה לשון, השם תעשה שהיא תהיה בסדר!"

"תכתבי על זה" היא ביקשה, "תגידי לכל מי שחלילה מגיע לסיטואציה של התלבטות אם הילד בסדר או לא, שלא יתלבט. עדיף לרוץ לבית חולים לריק, מאשר לאבד ילד לריק גם כשהילד נראה בסדר גמור!".

ובגלל שהייתי שם, בסיטואציה הזו שבה זה לא היה "נראה כל כך נורא" הבנתי את המסר הזה, כי אם האמא המדהימה הזו לא היתה אחראית, ולא היתה פועלת במהירות, בבהילות, אם הם לא היו מביאים אותה מיידית לחדר ניתוח, אולי, אולי, ואפילו יותר מאולי, היא לא היתה איתנו היום, לא עלינו.

חותמת את הפוסט הזה בשחרור נשימה שנעצרה בתוכי מרגע סיום תפילת ונתנה תוקף, תשובה, תפילה, צדקה, מעבירין את רוע הגזרה.

אני כותבת את זה, כי השם פתח את שפתינו, והתפקיד של פינו לומר תהילתו, תודה אלוקים! וכי כן, זה מסר, זהירות מוגזמת עדיפה על אובדן מוגזם!

גמר חתימה טובה

אמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!