מורשת פרס: מפלגות המרכז הישראלי // סקירה

אפתח במשפט שכנראה לא שמעתם הרבה בשבוע האחרון – שמעון פרס היה נוכל פוליטי, תככן וערמומי.

זה לא דבר רע להגיד על פוליטיקאי. אם פרס לא היה כזה, הוא מן הסתם היה מסיים את חייו כעסקן מפא"יניק נשכח, כפי שרוב בני גילו ומקצועו סיימו. לא היה רגע אחד – עד החודשים האחרונים ממש, בו חדל לבחוש ולרקוח מזימות. גם כשפרס התלונן על התדמית הנכלולית שדבקה בו, והוא התלונן על כך לא מעט, הוא עשה זאת כתחבולה פוליטית. וזה בסדר, אפילו עדיף, אם בסופו של דבר זה מצליח לך.

בכתבה הבאה אבחן חלק מנקודות הציון הפוליטיות של שמעון פרס במשך עשרות השנים בהם הוא נטל חלק בבניית ועיצוב מדינת ישראל, שנים בזכותן הוא זכה השבוע להיחשב הפוליטיקאי החשוב במדינת ישראל למעט בן גוריון. זו כמובן הגזמה פרועה וחסרת בסיס, אך היא משקפת היטב את אותו משפט שפרס למד ממורו הגדול, דוד בן גוריון: לא חשוב מי עושה את ההיסטוריה, חשוב מי כותב אותה.

פרס, בתחבולות בהן עשה מלחמה – ורק בהן – דאג לכתוב אותה שוב ושוב, בכל נאום ובכל הספד, בכל הודעה לתקשורת ותמונה לצד מנהיג מהעולים כשהוא מחייך את חיוכו הקפוא, עוטה את פני המסכה הנצחיות שלו, המזוהות עימו לא פחות מקול הבס הפולני המונוטוני.

פרס האיש כבר לא חשוב. הוא נח על משכבו בשלום, עמוס בפרחים אדומים והספדים מלוקקים. פסטיבל האבל הפומפוזי הזה שעובר על מדינת ישראל בכלל לא מדבר על פרס האדם, הוא מדבר על דור המייסדים, על מדינה שבדרך, על חברה ישראלית שהתבגרה והתחלפה, שינתה פניה ושמה, בזה לדעות שלפני רגע העריצה ומצאה נאמנויות חדשות במקום אלה בהן החזיקה שנים. לפרס האדם כבר לא נותרו אלא מעשיו שיגנו עליו (או לא) בבואו לדין. יש לו זכויות, ומן הסתם קראתם ושמעתם עליהן בלי סוף, אך יש לצדן לא מעט חובות ונזקים, עליהם הוא חתום ואותם הוא נושא, כחלק מהחבורה הגרועה עמה הסתובב, ולעיתים אף כמנהיגה בפועל.

חתרן ותככן: הרבה לפני שרבין חשב על פוליטיקה
את הכינוי "חתרן בלתי נלאה" הדביק לפרס יריבו המר יצחק רבין. רבין, פוליטיקאי אפרורי ולא מבריק במיוחד שבילה את מרבית חייו הפוליטיים כשהוא שני לפרס במפלגת העבודה, ניסה בכל דרך לפגוע בכוחו של פרס, שנשען על עסקנות פוליטית הרבה יותר מאהדה בציבור. בסופו של דבר, כשרבין הצליח לכבוש את מפלגת העבודה, הוא היה חייב את פרס לצדו.

כך גם בפעם השנייה של רבין, כשהוביל את ישראל להסכם השלום עם ירדן, ולהסכמי אוסלו. רבין עמל קשות לפגוע בתדמיתו של פרס, אך דווקא הכינוי הזה נצרב כל כך בתודעה הציבורית. למה? ייתכן שזה משום שהכינוי היה נכון, וייתכן כי דווקא משום כך שהתכונה הזו, תככנות לצד חריצות ונחישות, היא זו שהעניקה לפרס את כוחו.

למעשה, הפעם הראשונה שתדמית התככן דבקה בפרס, הייתה שנים רבות לפני שפרס ורבין הוצבו על מסלול ההתנגשות החזיתי עם הפיכתם לשני היורשים הצעירים לדור הנפילים של המערך.

היה זה בגיל 22 בלבד. הדי מלחמת העולם השנייה עוד לא הסתיימו ואף אחד לא העז לחלום על מדינה. שמעון הצעיר כבש את מפא"י בסערה ונחל ניצחון מוחץ כשנבחר למזכיר וועידת תנועת הנוער העובד. כבר אז הואשם הנער הצעיר במרמה, גניבת דעת, הולכת שולל, חתרנות והכנסת לכלוך ופוליטיקה לתנועת הנוער. לפני ימי רבין ולפני פואד, בלי גולדה ובלי שמיר ודרעי.

רק חודשים ספורים קודם לכן ויתר על שמו "פרסקי" לטובת השם פרס, לאחר שהתפעם מהעוף הטורף "פרס" אותו ראה במהלך מסע שערך לנגב. על פי האנציקלופדיה, העוף פרס קיבל את שמו משום שהוא פורס את עצמות קורבנותיו ודולה מתוכן את מוח העצם. האם פרסקי הצעיר הכיר את מקור השם, או שזו יד הגורל?

מה הוביל את פרס, קיבוצניק צעיר, לפתוח במאבק כולל על כיבוש מזכירות תנועת הנוער בכדי לצבור כוח? "הצבא והמלחמה לא עניינו אותי", אמר לימים. בזמן שיריביו לעתיד הזיעו והתכסו אבק בפלוגות הפלמ"ח וההגנה או בתאי הלח"י והאצ"ל, פרס השתפשף כעסקן. למד את מלאכת הדיפלומטיה, יצר קשרים והקים בריתות. כל ניצחון שצבר פרס מאז, הוא ניצחון העסקנות על אנשי המעש. ליצחק רבין זה צרם, והוא הדגיש בלי סוף את החוסר בעברו הצבאי של פרס – שלא שירת בצה"ל.

זו הייתה עלילה שפלה, התפקידים הביטחוניים הרגישים אותם מילא פרס מאז שהצטרף למשרד הביטחון של ההגנה ב-1947, שנתיים אחרי הבחירות הראשונות בנוער העובד, היו חשובים עשרת מונים מריצה במעגלים סביב מגדל מים בקיבוץ מרוחק, אבל זה לא הכל – צריך לומר, דווקא בימים עמוסי הספדים אלו, שככה נראית מדינה מודרנית: עסקנים ודיפלומטיים מקבלים את ההחלטות, ואנשי המקצוע והצבא מבצעים אותם. המדינות שנותנות לאנשי הצבא לנהל אותן, הן אך ורק מדינות עולם שלישי. "כך הייתי, קיבוצניק 1בן 26 מאלומות, ללא דרגה, מריץ מבצעים ביטחוניים סבוכים. ניסיוני הימי הסתכם בשחיית חזה לא רעה ובניסיון מימי ילדותי לבנות רפסודה ולהשיטה בים בתל אביב", אמר פרס, אך גם שטח את תפיסתו - "אני הייתי חייל, גויסתי ונשבעתי כחייל, אבל הוטלו עלי תפקידי ארגון ורכש. אני לא חושב שלהקים את דימונה זה פחות 'חיילי' מכל תפקיד אחר. עשיתי את שלי".

התפקיד הראשון אותו מילא במשרד הביטחון הראה שמדובר בבחור בעל ידי זהב. אין לי כוונה לסקור פה את תולדות חייו, אך הנקודה הזו משמעותית מבחינה פוליטית – בגיל 24 הוא נקרא להתייצב במטה ההגנה בתל אביב, שם החל בבניית מערך רכש הנשק וסחר החליפין עם מדינות העולם, שאפשר את עליונותו של צה"ל בשנים שלאחר מכן – אך גם הוציא לפועל מערכת סחר בנשק ישראלית אימתנית, שמתדלקת לא מעט מיליציות אלימות ורצחניות בעולם כולו.

פרס יצא לארה"ב ושוב חזר לישראל, כשהוא מתקדם אט אט בתפקידיו במשרד הביטחון. בגיל 29, ואת זה כבר ידעתם, הוא מונה על ידי בן גוריון למנכ"ל המשרד. שתי ציפורים: מנכ"ל המשרד החשוב ביותר בישראל, ויד על כתפו של המנהיג האוחז בהגה.

עשור לאחר מכן הוא מונה לכנסת, בה כיהן מאז 1959 והוא בן 35, עד לבחירתו לנשיא ב-2007. הוא היה חבר מפא"י במשך עשרים שנה, עד שפרש ממנה יחד עם דוד בן גוריון לרפ"י, במה שלא היה הזיגזג הפוליטי הראשון שלו – רק כדי לשוב אליה אחרי שלוש שנים עם הקמת העבודה, ולזכות בתפקיד היוקרתי של סגן המזכ"ל.

מפא"י הזו, שהקימה את מדינת ישראל ובנתה אותה מהמסד עד הטפחות, היא לא מפלגה שאנו אוהבים לאהוב. כמעט בכל נושא בו עסקו מנהיגי מפא"י, קבוצת פולנים ורוסים בעלי קול עמוק ומבטא כבד, שכרכי כל כתבי ברל כצנלסון ובורוכוב נושרים מחיקם, חתומים כמעט על כל עוולה שיצרה ישראל. מפשעי המעברות ועד חטיפת ילדי תימן, מילדי טהרן ומערכת החינוך החילונית שנבנתה בכדי להעביר את ילדי ישראל על דתם ועד עמידה מנגד בעת שהתרחש חורבן יהודי אירופה, עליו ידעו והסבו מבט, או שמא סגרו עסקאות על גבם של שרופי הכבשנים. פרס היה אחד מהם, אחד הנמרצים. הוא לא היה יותר חותר לשלום או פחות שונא מזרחים, לא התבלט ברגשות דת ולא זכר אז לבוא לחצרות הרבנים שלימים אהב, הוא התבלט בדבר אחד: תככים ופוליטיקה.

פרק רפ"י: המפלגה נכשלה, הפוליטיקאים הצליחו
המהלך הפוליטי המשמעותי בו נטל חלק פעיל שמעון פרס הייתה רפ"י, שהוקמה על ידי בן גוריון כתוצאה מספיחי פרשת "עסק הביש" שקרעה לגזרים את מפלגת השלטון. המפלגה הוותיקה תססה – מצד אחד עמדו דור העלייה השנייה והשלישית, מקימי המדינה בפועל, שסירבו לתת לצעירים לבנות את המדינה שהם עצמם הקימו, ומצד שני עמדה "קבוצת הצעירים" עליה נמנו פרס, טדי קולק, יצחק נבון ואחרים (ונשכחים) שטענו כי על הדור הוותיק לפנות את מקומו לטובת הדור הבא.

לימים הפכה "הרשימה הממלכתית" – הפלג הקיצוני ברפ"י בראשות בן גוריון שנותרה מחוץ למערך אפילו כשרפ"י חזרה לעבודה, לאחת המפלגות שהצטרפו לליכוד ונתנו לו את כוחו להביס את מפא"י. ממש כמו קדימה, שנבנתה על הליכוד ולימים שרידיה נתנו את הכוח למחנה הציוני. בימים בהם הוקמה רפ"י, אזרחי ישראל עוד לא היו כשירים לסילוק מפא"י מהשלטון.

לא מעט היסטוריונים רואים בפרישת הצעירים ממפא"י והקמת רפ"י את תנועת המרכז הישראלית הראשונה, על אף שהיא לא הצליחה כמפלגה. כמפלגה לא, אבל כיחידים היא העניקה לראשיה כוח פוליטי רב. אגב, ההישג הפוליטי היחיד שרשמה רפ"י הייתה הדחת ראש עיריית ירושלים מטעם מפא"י, ומינויו של טדי קולק במקומו.

פרס עצמו הגיע למפלגה לאחר שכבר "נשרף" מול גולדה מאיר וקבוצתה, שלא סבלו את הכוכב הצעיר. דיין ופרס, תחת מטרייתו של בן גוריון, מול גולדה ולבון. כמעט עשור אחרי כך, רגע לפני שפרשו מהנהגת המערך, הביאו אליה גולדה ולבון את יצחק רבין כדי לחסום את שמעון פרס, שהיה אמור לרשת את ההנהגה מיד אחריהם.

"זו הייתה מערכת הבחירות המכוערת ביותר שהתקיימה בישראל" כתב לימים דוד בן גוריון ביומנו על ההתמודדות בין רפ"י למפא"י. משמאל עמדו הקומוניסטים ומפ"ם, מימין נשף מנחם בגין עם חירות, בתווך נצבה מפא"י הגדולה בעלת האופי השמאלי אך המתונה ולצידה רפ"י הצעירה והבועטת, שלא הייתה מחויבת לערכים הסוציאליסטיים של מפא"י, אחזה בעמדות ניציות והתבטאה בשפה ימנית באופן חופשי ובוטה.

זו הייתה מפלגת מרכז שאינה מחויבת לאידיאולוגיה, בדיוק כמו האחרות שהצליחו ונזכרו יותר: ד"ש של יגאל ידין, מפלגת המרכז של יצחק מרדכי, ר"צ (שלימים הלכה לשמאל עם מפ"ם והפכה למר"צ), שינוי, ומפלגת המרכז הגדולה והיחידה שאף הנהיגה את המדינה בעצמה – קדימה של שרון ופרס. למרות חינוכו הפועלי וזהותו השמאלית, פרס לא היסס לזנוח הכל לרגע לטובת הפוליטיקה בה בחר, כפי שעשה שוב ושוב במשך חייו הפוליטיים, בלי מחשבה שניה.

ניסיון רפ"י מלמד עוד משהו על הפוליטיקה של פרס. במשך שנים, מאז צמח תחתיו במשרד הביטחון, גדל פרס הצעיר בצילו של דוד בן גוריון. דב"ג טיפח אותו, בנה את מעמדו, העניק לו את אמונו. כשפרש דב"ג לרפ"י היה לו טבעי שפרס יבוא איתו, וזה אכן בא. אך להבדיל מבן גוריון, שהאמין ממש כי הוא מקים מפלגה אחרת ממפא"י וחתר לשינוי שיטת הממשל, בשביל פרס הייתה זו רק מפלגת בלון, שנועדה להשיג לו כוח בתוך מפא"י. הוא אף פעם לא חשב לוותר על מנעמי מפא"י. ברגע הראשון שיכול, ומיד כשהבין שחזרתו הביתה תעניק לו יותר כוח, הוא גרר את רפ"י שכבר הייתה תחת שליטתו לתוך המערך, בניגוד לדעתו המפורשת של המנהיג בן גוריון.

מרגע שפרס השתלט על רפ"י, נחתמה הקריירה הפוליטית של בן גוריון, שהפך מאז לדמות חסרת חשיבות בפוליטיקה הישראלית. במכתב כואב ששיגר בן גוריון לבן טיפוחיו פרס הוא נפרד ממנו – "לא אהיה שלם עם מצפוני אם אתן היום או מחר יד למפלגה, כל עוד הטוהר המוסרי של מנהיגיה אינם תנאי לבחירתם ". מה שהיה פגם מוסרי לבן גוריון, היה עוד מהלך מעולה לקריירה האישית של פרס.

החזרה להנהגת מפלגת העבודה: חותכים ימינה, מתמרכזים
עם שובו של פרס לזרועות העבודה, היה ברור כי דרכו להנהגה סלולה. כמו יריבו ושותפו משה דיין שהפך מיד למנהיג, ושותפו יצחק נבון שנעשה לנשיא, גם לו הקנה ניסיון רפ"י עוצמה בלתי מעורערת. כאמור, גולדה ולבון לא הסכימו לוותר כך על המפלגה – ומיד כשהבינו שתם זמנם, הביאו מוושינגטון את יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים המעוטר, בכדי שיתייצב מול פרס.
רבין ניצח את פרס, אולי ההפסד הראשון בשרשרת ארוכה, ומינה אותו לשר ביטחון "בלב כבד". ניצחונו של רבין לא עזר למפא"י, ולאחר מספר שנים של מנהיגות כושלת הוא הפסיד את המדינה לליכוד.

רק כעבור 25 שנים מאז הפך לחבר כנסת, ניצח פרס את הבחירות לראשות ממשלת ישראל – ניצחונו היחיד, שגם היה ניצחון פירוס ואילץ אותו לכונן ממשלת אחדות יחד עם הליכוד.

בשנים הללו, הרבה לפני שפרש ממפלגת העבודה וחבר לשרון, לקח פרס את מפלגת העבודה ונע איתה ימינה, כשבזה אחר זה הוא "מוותר" ביודעין על כל הסמלים המובהקים של מפא"י. הקמת ההתנחלויות ביהודה ושומרון היה צעד אחד, ואחר כך – והשיא – התכנית הכלכלית הגדולה שייצבה את מצבה הכלכלי של ישראל, אך הייתה הצעד הראשון בפירוק כוחה של הסתדרות העובדים, מרכז הכובד המשמעותי ביותר של מפא"י (אולי למעט הקיבוצים), מהלך שאותו השלים כראש ממשלה אחרי רצח רבין יחד עם חיים רמון, עם חקיקת חוק הבריאות שפירק לגמרי את ההסתדרות מכוחה.

פרס היה הראשון מבין מנהיגי העבודה שזנח את השפה הסוציאל דמוקרטית לטובת העולם החדש, שבדיוק עסק בשלבים האחרונים של המלחמה הקרה, הכניס תפיסה כלכלית קפיטליסטית, העניק כוח לבעלי ההון ופתח במסע הפרטה נרחב. אחריו החרה החזיק גם רבין בממשלתו השנייה, וכמובן – מנהיג העבודה האחרון שכיהן בראשות הממשלה, יריבו המר (אתם סופרים?) אהוד ברק.

פרס כבר לא היה צריך לפרוש ממפלגת העבודה בשביל לשלוט בה. היא הייתה שלו, לאורך כל שנות השמונים כוחו של רבין במפלגה היה חסר משמעות. פרס ואנשיו שלטו במוסדות ובאנשים. כוחה של העבודה ירד, מלחמת שלום הגליל שהשתוללה ברקע וניצני האינתיפאדה הראשונה איחדו את הליכוד והעבודה לכדי אג'נדה משותפת, ורק ברית קשוחה של שמיר ורבין נגד פרס אילצה אותו לחפש רעיון חדש שיחזיר אותו לעניינים. כך, ורק כך, מתוך עסקנות פוליטית וצרכי השעה והתנועה, מצא שמעון פרס את הייעוד הבא שלנצח ייזכר בשמו – הליך השלום מול הפלסטינים.

פרק קדימה: המרוקאים באו, ממתין לשעת כושר
בעת שהחליט שרון על המפץ הפוליטי המשמעותי ביותר בישראל במאה ה-21 – הקמת קדימה, היה פרס בשפל אישי ופוליטי חריף. בעיני רוב אזרחי ישראל נשא פרס באשמת פיגועי ההתאבדות כאדריכל אוסלו. הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים" נרדפה בשמו, ועל רכבי ישראל התנוסס הסטיקר – פושעי אוסלו לדין. בפרס דבקה תדמית הלוזר, הוא הפסיד לנתניהו לאחר רצח רבין, הפסיד לעמיר פרץ את המפלגה, הפסיד את הנשיאות לליכודניק הצעיר משה קצב, ובעיקר הפסיד.

סקרי דעת קהל הראו שנה אחר שנה כי שמעון פרס הוא הפוליטיקאי השנוא בישראל. אחרים היו הולכים הביתה, כותבים יומן, מתארחים באולפני חג פה ושם, ומנסים לעמול על תדמיתם. לא פרס, הפוליטיקאי הבוגר שכבר ראה הכל חיכה לשעת הכושר וזו נפלה לידו כפרי בשל.

מתי בדיוק גמלה בליבו ההחלטה להצטרף אף אחד לא יודע, את ההכרזה הסופית הוא גרר עד לאחר ששרון כבר לקה באירוע מוחי והמפלגה עברה לאולמרט, אך סביר שזה קרה ברגע שעמיר פרץ, עוד עסקן פוליטי מוכשר ואמביציוזי, כבש לו את המפלגה. בקרב האליטה האשכנזית הוותיקה הורגשה תסיסה, ופרס הבין כי זה הזמן "לרוקן" אותה מהמפאיניקים ולהתקדם. היו שראו בכך, בצדק, חוסר השלמה אשכנזי עם המרוקאים ש"גנבו להם את המדינה", אחיו של שמעון, גיגי פרס, אף ביטא זאת במילים כשתיאר כיצד "פלנגות מצפון אפריקה השתלטו על המפלגה".

הדיל נגע לנשיאות המדינה, אותה ביקש פרס כנדוניה, אך הברית הייתה עמוקה הרבה יותר: שמעון פרס, מצעירי מפא"י ומזקני העבודה, כרת ברית עם המרכז הפוליטי הישראלי, שאותו ניסה להקים בעצמו אי שם בשנות החמישים (וכשל). מפלגות מרכז הן כאלה שנעדרות אג'נדה ברורה בנושאי הליבה שבין ימין לשמאל – כיבוש הפלסטינים, מפעל ההתנחלויות, מדיניות כלכלית ומיסוי ואחריות המדינה לאזרחיה מול שוק חופשי.

במפלגות המרכז המדיום הוא המסר, והפרסונה של המתמודד: שרון, טומי לפיד, יגאל ידין או איציק מרדכי, כחלון או יאיר לפיד היא תמצית המצע הפוליטי. את המיומנות הזו הוא שכלל בתור נשיא, כאשר נמנע כמעט מכל הבעת עמדה עקרונית, ועסק בעבודת הסברה מאסיבית למען ישראל של נתניהו וייצוגה בעולם כשר-על לענייני החוץ.

זו הייתה המורשת של הנשיא התשיעי, שאם נזקק אותה היטב וננסה להפיק ממנה את התמצית, נגיע לשתי מילים שמשקפות את השקפת עולמו כולה: שמעון פרס. לא מר"צ ולא יוסי ביילין, אם יש יורשים פוליטית למנהיג הישראלי שליבו נדם בשבוע שעבר, הם כולם במרכז הישראלי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!