אבל אשמות אנו // טור

7:55, בוקר

אני מנופפת לפעוטי נפנוף חמישי יוקד ונרגש, והולכת לי משם.

הלב, אותו איבר עיקש וחסר היגיון, מרגיש הקלה.

אני חושבת לעצמי שיום אחד אני עוד אכתוב פואמה על הרגעים האלו.

הרגעים המתוקים של ההקלה האסורה, הברורה, המאושרה, הלא פתורה, אחרי שאת מניחה את אחרון הצאצאים היקרים בגן, ושוב, את לעצמך.

החיים שלך- שלך!

אף אחד לא מושך לך בשמלה, בא בטענות, מבקש תשומת לב מאצל תחתית הסיר המגורדת כבר בכף והיא ריקה לחלוטין.

שקט.

רק את.

יכולה לחשוב בשקט.

להילחץ ממה שצריך להילחץ ממנו בשקט.

לעשות את העבודה שלך בשקט.

אבל אז...

ממקום מוכר מאד, מודחק מאד, מגיעה ידידתך משכבר הימים. והיא, כמו שהיא תמיד: חריפה. חזקה. ברורה ומנופפת באצבע מאיימת- האשמה!

אשמת הנצח התמידית. בת לוויה מוערכת שנולדה ביחד עם ביתך בכורתך בדיוק באותה דקת לידה.
הילדה לא אוכלת/ חיוורת/ מתפתלת מכאבי בטן? ברור שאת. האמא אשמה.

הקטן נושך ילדים במעון?- חסך רגשי. את אשמה.

וגם עכשיו. מניחה אותו בבית מדרשו, מרגישה הקלה שהילדים כולם מסודרים במוסדות לימודיהם.. ומרגישה אשמה.

איך את מעזה להרגיש הקלה? מה, את לא אוהבת אותו?

איך את מעזה לנוח? להרפות? לנשום?? להתרחק??

מה, את לא אוהבת אותם?

3:44, צהריים.

הילדים בבית. כל אחד בעניינו. הטלפון מצלצל.

עבודה. ברור עבודה.

אני מתלבטת. הבטחתי לעצמי שאשים גבול. וכשהילדים בבית, לא אענה לשיחות שהן עבודה.
ובכל זאת. הבית שקט. כל אחד עסוק ולא זקוק לי לכאורה.

אני נכנעת ולוחצת על השב.

21:00, לילה.

הסהר שולח קרני- אור חלביים על פרצופים קטנים.

מלאכיי הענוגים לבושים פיג'מות ורודות ותכולות. אני מסתובבת בינותם בתוך פיג'מת עייפות משלי, וליבי כבד כספוג ענקי ששרה במים עכורים.

מה יהיה? עד מתי אהיה שפחה של מצב בלתי אפשרי.

כי זה בלתי אפשרי!

אני יושבת על קצה המיטה והדמעות זורמות בלי שליטה.

השיחה הטלפונית, שנראתה לפני שעתיים וחצי חשובה מאד, נטלה חצי שעה תמימה מזמני. מזמנם. אחרי שהתחלתי. לא היה לי נעים להפסיק. הילדים סבבו אותי עצבניים מורטיי חצאית ומושכיי שרוולים. לא עזרו סימנים בידיים והעוויות פרצוף לכי תסבירי לילד בן ארבע שהוא צריך להתאפק עוד כמה דקות כי היא מדברת עם מנכ"לית חשובה.

יש קופסאות כאלו- קופסאות שבהן את אמורה להכניס את הנושאים העיקריים בחייך: בית. עבודה. ילדים. בעל. חברות. משפחה מורחבת.

הכללים הם כדלהלן: כל קופסה מתמלאת במה שאת ממלאה אותה בלבד.

את האחראית היחידה על הקופסאות.

העניין של מה למלא ואיפה תלוי בעיקר בסוג של אינטואיציה תת קרקעית ואינטלגנציה רגשית. בקיצור את צריכה ללהטט כקוסם.

דא עקא שכל ליהטוט, כידוע, הוא אך ורק אחיזת עיניים.

וכך, את מסתובבת בעולמו של הקב"ה מנסה להתמודד עם הליהטוט. לא מצליחה. כמעט נשברת, אך מושכת את עצמך בכוח אל המשימה הבאה/ המטלה הבאה.

10:22, לילה מאד.

הירח מטפס אל מרכז השמים, עגול, חיוור וידעני. כמה נשים במצוקה מביטות בו עכשיו? כמה הביטו בו במשך השנים בעיניים דומעות לעת ערב?

אני יודעת? ההאשמה הזאת. ההאשמה ההורית היא עניין אינסטינקטיבי לחלוטין ואין לו קשר עם המציאות האמיתית.

זה כנראה משהו שהקב"ה טבע בנו על מנת לבנות את האגו החשוב כל כך של ילדנו.

אני נצמדת את הפיג'מה הוורודה שהיא ביתי בת השמונה לשאוב נחמה.

מחר אמצא עוד אשמה להכות איתה על חטא?

מן הסתם.

אבל לפחות אדע.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!