אנשי השנה שלי // אהרן רבינוביץ

נהגי האוטובוס
בשנה האחרונה נסעתי רבות באוטובוסים, בעיקר בקו 422 בין ירושלים לבני ברק. כולם מכירים את הנהגים המעצבנים, אלו שצועקים על הנוסעים, אלו שלא עוצרים בכל תחנה ומרשים לעצמם לדלג אם הם כבר בחצי הדרך מעבר לתחנה, אבל אני רוצה הפעם דווקא לעשות לנהגים כבוד.

המקצוע הזה סובל מיחסי ציבור גרועים במיוחד, בגלל אותם נהגים בעייתיים, אבל צריך לשים לב למרבית הנהגים - אלו שמתייחסים בכבוד לכל נוסע, אלו שיעשו הכל בשביל לעצור בכל תחנה ולהמתין בסבלנות שהנוסע יכניס את כבודתו לתא המטען.

האנשים האלה מסתובבים במשך שעות רבות על הכביש, נאצלים לסבול את השגעונות של חלק מהנוסעים, כשהם יודעים שבמידה והם לא יגיעו בזמן אף אחד לא יתחשב בהם ולא תהיה להם מנוחה בין נסיעה לנסיעה. בין לבין הם צריכים להתעסק עם תשלום לנסיעה, דבר ממש לא פשוט בקווים החרדיים, שם יש אנשים שמבחינתם תשלום על הנסיעה הוא עניין שולי ולא מחייב. לא פעם אני רואה אנשים שמעכבים את כל האוטובוס במשך דקות ארוכות בתחנת הירידה מאחר והם עדיין לא שילמו.

אז לכל הנוסעים אני אומר, תעצרו שניה לפני שאתם מרימים את קולכם על הנהג, מדובר באדם שעובד קשה מאוד לפרנסתו בתנאים לא פשוטים. גם הוא בן אדם, עם משפחה, רצונות ובוס שלא יתחשב בו יותר מדי. נהגים, ריספקט.

הטרמפיסטים
כמו בסיפור האוטובוסים, גם טרמפיסטים יוצא לי לקחת הרבה בחודשים האחרונים, לרוב בחורי ישיבה ביציאה מבני ברק. לא שאני מעודד נסיעה בטרמפים, אבל אי אפשר להתעלם מהצורך הזה. גם הם בדרך כלל יתחשבו ויכבדו את הנהג ואת הטרמפיסטים האחרים. כמובן שיש כאלו חריגים שידחפו לרכב תוך שהם רומסים כל דבר שנקרה בדרכם, אבל הם בודדים.

בנסיעותיי עם טרמפיסטים התברר לי שהרוב דווקא פועלים לפי חוקים לא כתובים של תור וקדימות בהגעה לצומת. יש כאלו שמתחילים לספר לך את סיפור חייהם. יש את הבחור שנזרק מהישיבה בגלל שהחזיק טלפון סלולרי, יש את ההוא שבדיוק התארס וכבר לא מקבל הוראות מראש הישיבה והמשגיח ומרשה לעצמו לצאת מתי שהוא רוצה ויש את ההוא שלא מוצא את עצמו בשידוכים ולא מבין למה בחורה מסוימת נתנה תשובה שלילית.

לסיכום, אין ספק שהטרמפיסטים הם עם מיוחד שמגיע לו קצת יותר כבוד. אז נהגים, בחייאת, כשאתם רואים את היד המתחננת, תעשו טובה, תעצרו.

כוחות הביטחון
אנחנו נשב בבית הכנסת ונשמע את המנגינה המיוחדת לפני "ברכו". לאחר מכן נתרווח בשולחן החג, כשבזמן הזה יהיו כאלו שיעבדו בשבילנו. מדובר כמובן באנשי כוחות הביטחון - שוטרים, חיילים, מאבטחים ואנשי כוחות הביטחון בארץ ובעולם, ימשיכו לעבוד קשה כדי שאנחנו נוכל לשבת בביטחון וללא חשש ולהנות מהחג.

החיילים בגבולות, בכל מזג אוויר, השוטרים בתחנות ובכבישים, ימשיכו את עבודת הקודש שלהם עבורנו. במשך כל ימות השנה הם עושים את עבודתם בחירוף נפש, לעתים אף מגנים בגופם ממש על אזרחי המדינה, באומץ, תוך סיכון ממשי לחייהם. רוב האמהות החרדיות לא יודעות מהו החשש של ללכת לישון בידיעה שהבן שלך מסכן את חייו ובכל רגע יכולים לדפוק על הדלת ולבשר לך את הנורא מכל.

אין מישהו שלא יסכים שהם, והוריהם, בהחלט שייכים לאנשי השנה. בהצדעה.

תלמידי הישיבות
האנשים שמחזיקים אותנו, את העולם, הם אלו הממיתים עצמם באוהלה של תורה. אלו ששומרים את המסורת היהודית האמיתית בחיים. זה לא פשוט לשבת וללמוד מהבוקר עד הלילה. בטח כשמבחוץ יש כאלו שקוראים לך "פרזיט" שלא תורם כלום למדינה. אבל תלמידי הישיבות והאברכים ממשיכים בכל הכוח לשבת וללמוד ולהחזיק את העולם.

אין ראויים מהם להיבחר לאנשי השנה של כל יהודי ויהודי בעולם. זה כמובן לא מוריד כלום משומרי המצוות שלא יושבים ולומדים כל היום, אבל אין ספק שתלמידי הישיבות נמצאים בחוד החנית וסוחבים על גבם את כל השאר. נושאים בנטל האמיתי של העם היהודי. השאיפה של כל אחד היא להיות חלק מהם. חלקנו לא מתאימים ולא מסוגלים לעסוק בעבודה המפרכת הזו, לכן התפקיד שלהם הוא כל כך חשוב וקריטי.

לכן הם אנשי השנה.

החברותא
נתחיל בסיפור. לפני מספר שנים מאוד רציתי למצוא חברותא. מישהו רציני. מישהו שאלמד איתו באמת ולא אבזבז את הזמן בשיחה על הא ודא. לא ידעתי למי לפנות, אז התפללתי שאמצא אחד כזה. כל יום התפללתי, מכל הלב, למצוא את החברותא האידיאלי.

שבועיים לאחר מכן אני עובר ברחוב בית ישראל סמוך לישיבת מיר וניגש אליי אברך. אתה רבינוביץ הוא שואל. אכן כן. הוא מתחיל לדבר איתי. מתברר שהוא היה בוועד שמיני בישיבת "בית מתתיהו" בזמן שאני הייתי בוועד א'. לא הכרתי אותו. מעולם לא דיברתי איתו. אחרי שיחה קצרה הוא מפתיע ושואל אם אני רוצה ללמוד איתו בחברותא. מה הסיכוי שאברך רציני, בדיוק מה שחיפשתי, אחד שלא מכיר אותי בכלל, יגש אליי ברחוב וישאל אותי אם אני מחפש חברותא. אם זו לא הוכחה להשגחה פרטית, אני לא יודע מה כן.

אני יודע בוודאות שהוא לא יקרא את מה שכתוב פה. הוא עדיין מתקשר באמצעות טלפון ציבורי, אין לו מחשב בבית וכל כולו והווייתו היא התורה ושמירת המצוות, קלה כבחמורה. לא, הוא לא "צול", הוא מבין את העולם ו"מבין עניין", אבל זה פשוט לא מעניין אותו.

הזמן המועט שאני מבלה בחברתו כל יום נותן לי את הכוח להמשיך. יש כאלו שמעריצים כוכבים אלו ואחרים. אני, מעריץ אותו. את השקידה שלו בלימוד התורה. אני מקנא בידע התורני שלו. הייתי נותן את הכל בשביל שאהיה מסוגל לשבת וללמוד כמוהו, שעה שעה, יום יום, ללא הפרעות מבחוץ. לצערי אני לא. כל אחד והתפקיד שלו בעולם הזה. כל אחד והייעוד שלו.

כשהתרחשו אירועים גדולים בארץ ובעולם הייתי יכול לבוא אליו כמה ימים לאחר מכן ולגלות שאין לו מושג על מה אני מדבר. בעוד אני נסער מאירועים כאלו ואחרים הוא לא ידע במה מדובר. כי זה לא נוגע אליו. מה שנוגע אליו זו רק התורה. התוספות והרש"י. החינוך של הילדים שלו.

איש השנה.

אמא
ההורים שלנו נתנו לנו הכל. האכילו אותנו, חינכו אותנו, שמחו איתנו, בכו איתנו, דאגו לנו. אבל טבע העולם שהילדים לוקחים את כל זה כמובן מאליו. לא רואים בזה משהו יוצא דופן, לא רואים בזה הקרבה מיוחדת. האנשים שהכי דואגים לנו הם האנשים שאנחנו הכי לוקחים כמובן מאליו.

לפעמים, בזמנים כמו אלה - רגע לפני יום הדין, זמן לחשבון נפש - אנחנו צריכים לעצור לרגע ולחשוב. כל דירוגי אנשי השנה וחלוקת הציונים לנבחרי ציבור ואישי ציבור לא מתחילים לגעת באנשים החשובים באמת. אלו שבאמת משפיעים על חיינו. אלו שבאמת דואגים לנו. לא ישנים בלילות בגללנו. אלו שרוצים תמיד את הכי טוב בשבילנו.

אנחנו לא צריכים לעשות הרבה. הם לא רוצים מאיתנו הרבה. רק מדי פעם שנכיר במה שהם עושים. שנכיר טובה, שנגיד תודה. למי זה מגיע יותר מהם?

הם, תמיד, אנשי השנה שלנו.

אמא שלי, היא אשת השנה שלי.

שנה טובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!