שבירת האגו שלי בהלוויה של שמעון פרס

הלוויה של פרס - שבירת האגו שלי מול עצמי.

אפילו לא הוזמנתי.
לא בתור מאבטחת ולא בתור מסדרת הכיסאות שם.
מה זה אומר עלי?
אני יושבת וצופה,
ורואה את שועי העולם.
90 מדינות,
20 נשיאים,
מלך אחד,
והאיש מספר 1 בעולם - אובמה.

ואז את מבינה,
בחשבון הנפש שלך,
שהכל זה כח המדמה,
הכל זה דמיונות.
האדם חושב שהוא וואו,
וקולט שבעולם הוא בקושי מסדר הכיסאות של החלק האחורי של האולם.

המון חשיבה לפני ערב ראש השנה.
ביטול העצמי שלי מול מי שחשבתי,
ועוד יומיים אני פוגשת את מלך מלכי המלכים.
זו רק הצצה לתחושה שאנחנו צריכים להרגיש.

לחשוב שהוא התחיל רק בגיל 64 ועוד נכשל ונכשל ונכשל.
לחשוב שרק בסוף ימין קיבל כבוד אחרון,
כמה זה מעודד אותנו?

כמה אני, ריקי הקטנה,
השבורה,
הלא מאמינה בעצמה,
שקולטת את העוצמות הענקיות האלה שמסתובבות שם ברחבת הכנסת,
שקולטת את הרעיון של לחיצת יד של בשר ודם,
שקולטת שרק אדם שנכשל עשרות פעמים,
שמע ביזיונות,
קרא כתבות שליליות על עצמו,
רק אדם שמאמין בעצמו וביכולות שלו - יכול להגיע רחוק מאוד.

ערב ראש השנה.
ערב של חשבון נפש ענק,
ערב שאלוקים נתן לנו טעימה איך זה מרגיש למעלה בשעת הדין.

משלחות קודש,
מרכבות שרפים,
כולם לא נושמים,
שמלך מלכי המלכים נכנס,
כמה פחד - כמה התעוררות.

כמה הבנה מקבלים כשרואים את הכל מוחשי על מסך קטן ומרוחק.

אסיים בתובנה של שמעון פרס שהלך בלי משים, לפי דרכו של רבי נחמן שאומר: אין ייאוש בעולם כלל, וגם שנפלת תמיד תקום.

תודה לך הנשיא התשיעי על תובנות מדהימות שקיבלתי בעקבות מותך.
יהי זכרך ברוך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!