שירת הסליחות: גם אני מתפלל 'קרליבך'

1.
אפתח בווידוי אישי: גם השנה, במוצאי מנוחה, ביקשתי סליחות ב'נוסח קרליבך'. זו לא הפעם הראשונה שאני מעדיף להצטרף בלילה הראשון ליהודים האומרים סליחות מתוך שירת הנשמה. אני מעדיף נוסח זה על-פני חזנים ומקהלות, ואפילו על-פני הנוסח הישיבתי האותנטי שבו אני נוהג בימי הסליחות הבאים. עד היום הייתי נבוך לחשוף זאת בעיתון, כי הרי יחשבו שהשתגעתי, וכי לא די במה שסיפרתי לקוראיי אודות ה'חולשה' שלי לסליחות בנוסח בני עדות המזרח? אך ככל שהשנים חולפות, התופעה הופכת להיות נחלת הכלל: עוד ועוד מנייני סליחות בנוסח קרליבך מתקיימים בליל סליחות הראשון ברחבי הארץ והעולם. אלפים מכל גווני הקשת הדתית-חרדית מתייצבים בהמוניהם, מתנועעים בדביקות, שרים 'הנשמה לך', וכולם – חובשי שטריימלך, מגבעות ישיבתיות וכיפות שחורות וסרוגות – מכוונים ליבם לאביהם שבשמים, זה לצד זה, בעצימת עיניים ובדמעות בעיניים. עננו מלך מלכי המלכים, עננו. עננו קרוב לקוראיו, עננו.

פה ושם נשמעות מילות ביקורת על התופעה החדשנית. קרליבך? גיטרות?! ספאסנישט, לא מתאים, כך המתנגדים. (אגב, באופן אישי, הגיטרה ושאר כלי הנגינה פחות מדברים אליי מאשר שירת הנשמה הבוקעת מפי עם ישראל לשבטיו אשר ניכר כי יוצאת היא מהלב). אכן, מי שמרגיש כי אין לו צורך בסליחות מן הסוג החדש, תבוא עליו הברכה, אך זאת יש לזכור: אנחנו חיים בדור תשע"ו, כמעט תשע"ז, ויש אנשים, הרבה אנשים, גם בתוך הציבור החרדי, ש'נוסח קרליבך' מדבר אליהם, עוזר להם להתחבר, וכאשר מקפידים במניינים אלו על כללי השולחן-ערוך תחת הנהגת רב בישראל – מי יכול למנוע טוב מבעליו.

הגאון הצדיק רבי אליהו-אליעזר דסלר זצ"ל, בעל 'מכתב מאליהו', נחשב לאחד מגדולי שיטת המוסר; הוא העביר בכתביו ובשיחותיו את המסרים הנשגבים שקיבל מזקניו, רבי ישראל סלנטר והסבא מקלם, אך לצד זאת, היו שגורים על לשונו תדיר ציטוטים מכתבי המהר"ל וספרי החסידות. בחיי-חיותו, לפני 62 שנה וקודם לכן, הייתה זו 'הכלאה' חדשה ובלתי-מוכרת: 'בעל מוסר' יצטט מספרי חסידות? שומו שמים!

כאשר זקני הרב דב כ"ץ זצ"ל מחבר ספרי 'תנועת המוסר' שאל את הרב דסלר האם אינו רואה בכך שינוי ממסורת המוסר כפי שקיבל מאבותיו ורבותיו הגדולים, השיב כך: "אי אפשר לעצום את העיניים. מוסר ורק מוסר – זה היה נכון לתקופה שלהם, של רבי ישראל, של הסבא מקלם – אך בדור שלנו אין ברירה, צריך לשלב דברים מתאימים גם אם מקורם בבתי-מדרש שונים".

וכשם ששיטת המוסר קיבלה גוונים חדשים, כך גם נוסח אמירת הסליחות וקבלת-השבת.

כך או כך, מילים לא יוכלו לתאר את המתרחש שם, בשירת הסליחות. כי על אמת קשה לדבר. צריך להיות, להרגיש, לגעת. מי שיבוא פעם לומר 'הנשמה לך והגוף פעלך' בניגון קרליבכי ויטעם את אווירת הלבבות המתקרבים לאבינו שבשמים מתוך רצון טהור 'לעבדך באמת'; מי שיחוש עד כמה היכל הנגינה קרוב לעולם התשובה – ידבר אחרת. ועוד משהו: שעתיים ורבע ארכה אמירת הסליחות השבוע במניין קרליבך של בעל-התפילה יהודה גרין במנהטן. כן, בחסות השירה, פתאום יש בידיך את הפריבילגיה להתרכז במילים המופלאות, שבמניין רגיל, בו מנסים להדביק את הקצב של בעל התפילה – היית רגיל לבלוע אותן במקרה הטוב ולדלג במקרה הפחות-טוב. 'עננו', למשל. או 'רחמנא דעני לעניי, ענינן'. מילים נשגבות הנעלמות ומתפספסות ברוב המניינים ה'רגילים'.

ר' שלוימהל'ה קרליבך ז"ל פתח במסורת זו לפני כמעט יובל שנים בהשתתפות עשרות בודדות של מתפללים ומאות מתנגדים. זה היה מוקדם מדי. לא הבינו אותו. היום זקוקים לכך כמו אוויר לנשימה – סליחה, לנשמה. זכות רבבות הלבבות השמחים והשבורים באמירת הסליחות בנוסח זה, בוודאי עומדת לזכותו בגנזי מרומים.

2.
ומעניין לעניין באותו עניין.

בשבוע שעבר, במהלך שיעור ששמעתי בירושלים, נחשפתי לתגלית שגרמה אצלי 'מהפך' במבט על אמירת הסליחות. לימי הסליחות – כך ציטט הרב – צריך להיכנס מתוך שמחה!

לא, זהו לא 'ווארט' חסידי. זו פסקה מחייבת המופיעה בספר 'לקט יושר' בשמו של רבו בעל 'תרומת הדשן' רבי ישראל איסֶרלן, מגדולי פוסקי יהדות אשכנז.

רבינו הרמ"א פוסק כי בני אשכנז מתחילים באמירת הסליחות ביום ראשון שלפני ראש השנה, משום שאנו זקוקים לפחות לארבעה ימי הכנה, כפי שמבקרים קורבן. לפי חשבון זה, בשנה זו כשראש השנה מתקדש עלינו ביום שני, היו האשכנזים אמורים להתחיל באמירת הסליחות ביום רביעי זה, ומדוע התחלנו שלושה ימים קודם לכן?

מסביר בעל 'תרומת הדשן' כי עניין גדול לפתוח באמירת הסליחות דווקא לאחר השבת, כי העם שמחים מחמת מצות התורה שהם לומדים בשבת, וגם מחמת עונג שבת, שהרי כתוב בגמרא מסכת שבת: "אין השכינה שורה לא מחמת עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה".

או אז, כאשר תיכנס לאמירת הסליחות מתוך שמחה של מצוה, תוכל לפשפש במעשיך ולתקנם.

3.
שועי עולם וראשי מדינות נחתו בישראל לקראת ההלוויה הממלכתית של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שמעון פרס ז"ל.

ברגע הגדול בחייו, כאשר התבשר על בחירתו לנשיא המדינה, ישבתי בלשכתו בכנסת. הוא ניאות להעניק באמצעותי ראיון קצר וראשוני עבור קוראי רשת ׳קו עיתונות דתית'.

שמחתי לגלות באופן בלתי אמצעי כי פרס לא קידש רק את השלום בינינו לבין בני-דודנו, אלא גם בתוכנו. כי יותר משהתרגש מהניצחון האישי שלו לאחר שורת הפסדים פוליטיים צורבים, התרגש מהאחדות שנוצרה סביבו. ״בבחירתי״, כך אמר לי, "נשלם כאן תהליך של אחדות בין המפלגות. זה נותן תקווה במדינה".

רק בהמשך השיחה, עסק בניצחונו האישי והתבטא בחיוך, ברוח הימים בהם אנו מייחלים 'שנהיה לראש ולא לזנב': ״אני חושב, שמוטב לעמוד בראש המדינה מאשר להיגרר כזנב"...

כששאלתי אותו איך בחירתו תשפיע על הציבור הדתי-חרדי, הבטיח: ״נעביר את המורשת היהודית בקול עז וצלול". והוא עמד בכך בכבוד.

אך צריך להיזהר שלא להיסחף עם ביטויי ההערצה סביב הנשיא המנוח; לזכור כי עם כל הכבוד לברכה שקיבל או לא קיבל פרס מה'חפץ חיים', אדם שאינו שומר שבת לא יכול להיות מודל לחיקוי עבור ציבור הנאמן לתרי"ג מצוות. נכון, מכל מלמדי השכלתי, ומה נוכל אנו ללמוד מ-93 שנות חייו של המנהיג שזכה להערכה בינלאומית? אין ספק: המעוף, הנחישות, התקווה האינסופית, הדביקות במטרה.

האיש שכשל פעם אחר פעם, לא אמר נואש. הוא סימן לעצמו מטרה – לעלות, להתקדם, לא לעצור – ואף פעם לא נשבר ולא התעצל. שמעון פרס תמיד רץ, לכבוש את היעד הבא, ולא רק במובן המטאפורי של ריצה לתפקיד זה או אחר. בבוקר חול המועד סוכות תשע"א הבחנתי בבואו לביקור חג בסוכת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. בן 87 היה כשיצא ממכונית האאודי השחורה ופתח בריצה של ממש לבית הרב בסמטת חנן הצרה אשר בשכונת מאה שערים. נדהמתי לראות כי המאבטחים והעוזרים הצעירים מנסים להדביק את הקצב שלו. הריצה היתה עבורו דרך חיים.

כשמאן-דהוא ניסה לסנוט בו וכינה אותו "החולם", פרס גיחך. מבחינתו, זו היתה המחמאה הטובה ביותר. "אני יודע שאני צעיר כל עוד אני ממשיך לחלום", התבטא.

מדי שנה אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים בימים הנוראים ומסמנים לעצמנו יעדים רוחניים, קבלות והבטחות. בסיכומה של שנה אנו מרגישים כי לא ממש הצלחנו לעמוד ביעדים שהצבנו לעצמנו בתחילתה. שמעון פרס מחייב את השבורים והמיואשים: לא להתייאש, לא להתעצל, והכי חשוב – להתמיד במטרה, להתפלל, לקוות, לחלום, לרוץ.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. כתיבה וחתימה טובה לקוראים היקרים ולכל בית ישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!