הווינר: פרס לא היה פוליטיקאי, אלא מנהיג

זה היה לפני תריסר שנים. ישבתי בביתו של הרב מנחם פרוש ז"ל, בשעות המוקדמות של הבוקר, לפני שהוא יוצא ל'עבודה'. כן, גם בגיל הזה, במרומי שנות גבורות, הוא יצא בכל יום לעבודה. אפילו שאנשים בגילו כבר מזמן בפנסיה. נחים בבית וקוראים ספרים. הוא דווקא היה בעיצומה של כתיבת ספר.

הוא היה מאוד נינוח בשעות האלו שלפני תחילת היום ופָרַס ברוגע את סיפור חייו. באמצע השיחה הוא מקבל טלפון בהול אודות בחור ישיבה מחוסר גיוס שצריך לצאת מהארץ והרשויות מונעות בעדו. כמו איש חדש נולד. הוא החל להפעיל את עוזרו הנאמן בשלל הוראות, שהמרכזית שבהן הייתה: "תביא לי את פיירס".

בתוך פחות מדקה היה פיירס על הקו. "ר' שימען, וואס מאכסטע?" אמר פרוש הזקן בחיוך ופצח בשיחת רעים עם ידידו משכבר. הבעיה כמובן נפתרה.

חשבתי אז לעצמי: שני קשישים שלא נושאים בכל תפקיד רשמי (פרס היה אז רק ח"כ. עוד לפני בית הנשיא) מנהלים לנו את המדינה. ולא סתם, הם מנהלים שיחה כמו בין מזכיר קיבוץ בן שמן ומזכ"ל סניף אגודה ברחוב פְּרֶס בירושלים.

וזה היה כך. שמעון פרס היה נפיל מדור עבר. דמות מימים אחרים. פטריוט מזמנים שונים. אבל בד בבד הוא לא נשאר מאחור. הוא התקדם כמו איש צעיר והמשיך לחתור למימוש חזונו שאיפותיו ורצונותיו.

***

דומה, כי זה משהו קטן שאפשר ללמוד מדמותו. חתרן בלתי נלאה.

הימים ימי חג הפסח תש"ן. התרגיל הדיף ריח רע. ה'פני מנחם' מגור התבטא אז בכאב "בעלים מטפלים בנבילה" והפקיד בידי ר' אברהם ורדיגר ז"ל מכתב תמיכה על הימנעותו מהצבעה.

מי שהיה אז מרוסק פוליטית, נשוא התרגיל שמעון פרס, היה מסוגר בלשכתו. התקשורת חיכתה לו כמו תמיד. הם כבר שבעו לראותו נופל. הוא יצא בפנים חתומות ומיאן לשוחח עם התקשורת. הוא רק הסכים לומר על עצמו את דברי הפסוק "שבע ייפול צדיק וקם".

אז נניח שהצדיק הגדול של התנ"ך הוא לא היה. אבל הוא בהחלט נהג בהגינות ובצדק, כלפי כל מגזר ובפרט המגזרים המוחלשים כמו המגזר החרדי. הוא באמת הכיר בכוחו של עם ישראל, העריך את חוסנו של הציבור החרדי, ידע והוקיר את עולם התורה וגדוליו.

***

לא, הוא לא היה צדיק. הוא התבטא בחוצפה כנגד נביאנו דוד המלך ע"ה, וה'פני מנחם' יצא נגדו בחרב ובחנית. אבל הוא היה הטוב שבפוליטיקאים.

לא. הוא לא היה לוזר. הוא היה מנהיג שהטביע חותם על המדינה ועל המזרח-תיכון כולו. הוא הקים את התעשייה האווירית, בנה את הכור בדימונה, הפריח את הנגב וטבע את הדחייה למי שתורתו אומנותו.

מה שהכשיל אותו פעם אחר פעם הייתה הנטייה והאובססיביות שלו לפוליטיקה. שם במרפקיה הגדולה הוא נפל פעם אחר פעם. שם אולי היה לוזר. אבל במנהיגותו, בחזונו ובמעשיו הוא היה ווינר. נומבר וואן.

***

ביקרתי אצלו פעמיים. פעם ראשונה בבית הנשיא, המקום שכה הלם אותו והלם את המדינה, ופעם שנייה במרכז פרס לשלום. ההתרשמות הקרובה הייתה מדהימה. ראית בעיניך איש דורות שלא מפסיק לחלום.

הוא האמין באמת ובתמים בכוחם של לומדי התורה והביע כאב על הפילוג בעם מטעם מפלגות כמו יש עתיד. גם באותם ימים, הרבה אחרי שסיים את הקריירה הפוליטית, הוא ניסה להרגיע את הרוחות ולכונן יחסים בין הציבורים בישראל.

משפט אחד מאוצרו הטוב נצרב בליבי וראוי שייכנס לפנתאון: "אנחנו אולי העם הכי מוכשר אבל אין לנו את הכישרון להיות עם".

הוא גם ידע להפתיע. בערב ראש השנה האחרון ביקש להודות לי על דברים שכתבתי ושיגר אליי ברכת שלומים בכתב ידו לקראת השנה החדשה. וכך כתב עוף החול:

"לאברהם גרינבוים
מי יתן והיושב במרומים
יברך את עמו ישראל באהבת הבריות,
בידיעת התורה וברדיפת השלום –
בשנה הבאה עלינו בימי חג אלה.
שמעון פרס"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!