בדידות הגרושות החרדיות ליד שולחן החג • גם על זה צריך לדבר

התקופה היפה הזו, עם רוח הסתיו הקלה, וכל התפוחים המתוקים והדבש הניגר, היונים בסוכה והאורחים וההתארחויות.. .היא ממש, אבל ממש משהו, שיש כאלו שהיו רוצים למחוק מלוח השנה..

ערב החגים, תכונה, רגש, יחד, בישולים, מתנות, משפחתיות... המילים הללו הן לגמרי לזרא עבור קבוצה של נשים, שהיו מוותרות, אבל בגדול, על התקופה . "הייתי שמחה ללכת לישון ולקום כשהחגים ייגמרו", אומרת פ. ל. אם חד הורית המתמודדת עם גידולם של שני ילדים רכים. לבד. "אף אח לא יבין מה זה להיות לבד בחגים עד שלא יתנסה. ואני לא מאחלת את זה לאף אדם".

"מה שאנשים לא מבינים, זה, שלסחוב את הסל ובו העול הכלכלי, זה לא חצי מאשר שניים אלא הרבה יותר". אומרת ר. י. בת 34, גרושה עם ארבע בנות במגוון גילאים. "מה שביטוח לאומי והרשויות עושים לנשים גרושות הוא לא פחות מהתעללות!"

האמנם אנחנו מדינת רווחה?

**

" שמי ר. י. אני בת 34, מרגישה לפחות כפול. בסיעתא דשמיא אני סטודנטית לסיעוד ומקווה להתבשר בשבועיים הקרובים שאני אחות. יש לי ארבע בנות (13-7) ואני מגדלת אותן לבד מזה שש שנים".

היא מתוודעת אלי. אישה נאה. מסודרת למראה. וכמו פעמים רבות. קשה לראות מה עובר על בנאדם, עד שאתה לא נכנס לעובי קורתו. "לפני שש שנים הגענו למסקנה, בעלי ואני, שאת העגלה הזו אנחנו לא סוחבים יותר. ונפרדנו. לקח לי שנה וחצי לקבל גט, ועוד שנה לעכל את מצבי לאשורו. קרי, נורא למדיי".

- אז את מגדלת את הבנות לבדך.

"לגמרי לבדי. אבי -בנותיי לא ממש עושה משהו עם עצמו. שילוב של ייאוש ונפש פצועה מביאים אותו לאבטלה מוחלטת. הוא הוא לא משלם מזונות ולא שום דבר אחר שהתחייב: לא שיעורי עזר ולא טיפולי שיניים. אין עם מי לדבר. ההתמודדות היא כל כולה שלי. ואני רוצה להגיד לכם, שאולי מישהו ינסה לטעון אחרת, אבל ברוב המקרים, הבעיה הגדולה ביותר שמתמודדות איתה אימהות חד הוריות היא כלכלית. בייחוד לפני חגים.

המצב במדינה הזו לא ממש מלבב גם לא למשפחות רגילות. אבל להיות לבד זה לסחוב את הסל ל ב ד.

אף אחד לא מתגרש כדי להיכנס למצב כלכלי יותר טוב, והגם שמדינתנו מתיימרת להיות מדינת רווחה, או לפחות לא מדינת עולם שלישי, חוק המזונות לא בדיוק מיטיב עם נשים חד הוריות עובדות. והמצב קשה ביותר.

על פי החוק, מגיע לי סכום של 3200 מזונות. כשהחלתי לעבוד, בעבודה בה משכורת החדשית שלי עומדת על סך של 2600 שח... קיזזו לי 1400 שח כי "אני אישה עובדת".

למזלי אני אישה מאמינה. אין לי מושג איך נשים שאינן מאמינות עושות את זה. כשהחלטתי להיפרד מאבי -בנותיי אמרתי להקב"ה : שלשה שותפים לו באדם וכנראה שפה יש שניים. רק אני ואתה. כי האבא הביולוגי לא מעונין להיות שותף. לכן זה לגמרי בידיים שלך.

- מה את עושה בחגים?

"למרבה הנס, הורי גרים בסמוך אלי ואני נופלת עליהם... אבל שוב. התחושה היא של אי נעימות. גם הם במצב כלכלי דחוק למדיי. מחתנים ילדים ונלחמים על הפרנסה. כמה אפשר להיות המסכנה? לבקש כסף מהמשפחה, מאנשים טובים, מארגונים? זה לא נעים.

ונגיד, נגיד שאנחנו לא רעבות ברוך השם. אבל בגדים?? מכיון שבעלי לא מסוגל, אני משלמת את כל המשכנתא ומצויה במינוס נוראי. אבל הילדות רואות את החברות ואת האחייניות והן רוצות בגד חדש לחג!"

- מה עושים?

יש שיטות... אפשר לנסוע עם הילדה לקניון, למצוא משהו במחיר שפוי סוף עונתי, ולקוות שהאשראי שלי יעבוד ולקוות שלא יחסמו אותו... אפשר לתת צ'ק ולהתפלל שלא יחזור...
אני מקווה מאד שאקבל תעודת אחות , מקצוע קצת יותר מכניס, ושדברים יסתדרו. הם חייבים להסתדר. אחרי הכל, השותף שלי, כל יכול.

בניקוד למ. המשפחה של פ. אינה תומכת בה.

"אני מתמודדת בנוסף להכל גם עם חיצי הביקורת של בני המשפחה, לאמור, למה התגרשת? היית יכולה להמשיך ולסחוב, זבש"ך...

אבל לא יכולתי להמשיך לסחוב! אנשים היום לא מתגרשים עד שלא כלים כל הקצין. מניסיון אני יכולה לומר לך שאף אחת מחברותי הגרושות הרבות לא התגרשו בגלל "חוסר התאמה" או פינוקים כעין זה. לא ולא! הציבור שלנו מעדיפים להישאר יחד למרות כל הקשיים. ורק אם ממש, אבל ממש, אין ברירה, מפרקים חבילה. כמו שהיה במקרה שלי.

המשפחה שלי לא לגמרי ידעה מה הלך אצלי בבית. לא טרחתי לעדכן אותם. אבל לו הייתי, היו מתנצלים על ביקורתיותם כלפיי. כרגע אני במצב של ללא בעל וגם ללא משפחה תומכת.

אז נכון שאמא שלי מרחמת על הבנות ומארחת אותנו לפעמים בשבתות וחגים. אבל התחושה היא כל כך בודדה. כל כך מבוקרת, מנושלת, לא שייכת, שאני צריכה לבלוע צפרדע בגודל פרעוני כדי לעבור את החג".

פ. התגרשה לפני שבע שנים, גרושה ברח לחו"ל וגם הוא לא ממש משתף בגידול הבנות. בחגים, תקופה שהיא הייתה שמחה מאד להירדם בה עד שתחלוף, היא נודדת איתן לארוחות חג.

- מה אומרות הילדות? הן אוהבות את החגים?

"אני משתדלת שיהיה להן טוב. רק בשבילן אני נודדת ככה, ממשפחה למשפחה, ומעיר לעיר. שיחושו את החגים, שישמעו קידוש, זמירות, חג... אני לא מוכנה שהן תסבולנה יותר ממה שהן כבר. ובכל התחומים. פעם, קצת אחרי הגירושין, ולפני שנמלט לחו"ל, בעלי לקח אותן איתו לחתונה. ואמר לי "תלבישי אותם כמו מסכנות וככה אעורר רחמים ואקבל הרבה כסף"

באותו רגע קיבלתי על עצמי! הילדות שלי יהיו תמיד מטופטפות. לבושות היטב. כמו נסיכות. אף אחד לא יגיד איזה מסכנות הן!

- מה לגבי המצב הכלכלי?

"קשה מאד. בעיקרון אני עצמאית ומסתדרת די טוב. אבל החיים בארץ יקרים, ואבי בנותיי כאמור איננו.. אבל זה התיק שלי. איתו עליי להתמודד. אני סוחבת אותו, מקווה שדי בגבורה!"
פייני סוקניק, מייסדת ומנכלית עמותת באשר תלכי: "באשר תלכי" הינה עמותה המלוה נשים חרדיות במצבי פרידה וגירושין. אנו מאמינות בכך שהתהליך המורכב בלאו הכי, יכול לעבור בצורה טובה יותר כאשר מלווים ונתמכים על ידי משפחה, קהילה וחברה. לעיתים קרובות- המשפחות שעוברות הליך גירושין- מרגישות מבודדות.

אף אשה אצלנו לא התחתנה במטרה להתגרש. אני מעזה לומר שגם אף גבר גרוש לא רצה שזה יקרה. אבל לפעמים המציאות היא מורכבת, והחיים גורמים לנו לקבל החלטות קשות וגורליות.

התקופה הזו, של חגי תשרי, היא תקופה מורכבת מאד עבור המשפחות החד הוריות וילדיהם. בשגרה- עוד לומדים להסתדר. וההרגל מכהה את הרגש והכאב פעמים רבות. אבל כשמתקרבת עונת החגים השאלה "איפה אתם בחג" הופכת להיות פצע פתוח או כאב ראש מטריד במיוחד. המשפחה קרועה, הילדים עם האבא , או עם האמא, מעולם לא עם שניהם יחד. כשהם בחגים עם האמא- לעיתים קרובות הבנים מסרבים ללכת לבית הכנסת לתפילות- כי אין להם עם מי להיות שם, והאם אינה יכולה לעזור להם מרחוק.

אני מבקשת ומתפללת שהחברה שלנו- האמונה כל כך על חסד ורגישות חברתית תבחר לא להסיט את העיניים הצידה ולהתעלם מהמשפחות החד הוריות. אפשר ורצוי להזמין לסעודה עם חיוך, לברר היכן נמצאים הילדים בחג, והיכן נמצאת אמם. לשאול אם יש מישהו שבונה סוכה עבורה, ואם לא , להציע לבנות את הסוכה עבורה יחד עם ילדיה.

כולנו יכולים להיות רגישים יותר לאנשים הנמצאים סביבנו, ולהבין שהם חלק בלתי נפרד מהמארג החברתי שלנו. גם אם נסיבות חייהם גרמו להם לבחור בחירות מעט שונות. כולנו יכולים להפוך אותם, בחיוך, בחיבוק וובהזמנה לחלק מהעולם שלנו ולראות שבעצם אין ממה לפחד כל כך.
קחו חלק בהכנה לשנה חדשה טובה יותר- ותפתחו את שערי הלב לכולם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!