ימים - עד כמה באמת הם כה נוראים? טור אישי

ימים נוראים הם קרואים בפי כל.
נוראים ממה? מה נורא בהם?

אמרה לי פעם מישהי עם לב מרגיש רגיש: ״אני יודעת מדוע הם נקראים כך, הם נורא מתוקים, הם נורא מלאי רחמים, הם נורא מקרבים, הם נורא מרגישים, מפעימים״.

אהבתי מאוד לשמוע את הנימה הרכה הזו והמחבקת - יותר משאהבתי לשמוע את האריה ההוא שרץ ברחובות העיר, מאיים ומפחיד לראות מתי אתעורר.

יש בימים הללו כל כך הרבה אהבה, תשובה, קירבה, תפילה, בקשה, המלכה.
יש עוד יצור בטבע, בעולם, שניתנה לו האפשרות לבחירת מעשיו? וגם כאשר סרה מן הדרך, ניתנת לו אפשרות הסליחה? הרי כל הבריאה היא בריאה, אפילו המלאכים שכל התהוותם היא לעשות את רצון קונם, הם מתוכנתים ככה, גם לו ירצו אחרת - לא יוכלו..

חיפושית נולדה חיפושית, ים נברא כים, אריה נולד כאריה, כל תכונותיו, טבעו, כשרונותיו ויעודו כבר מוטבעים בו, כשם שנתונים אלקטרונים מוטבעים במחשב. לעומת האדם, שכאשר נולד הוא כעין בעל חיים בדמות אדם, ואט אט יוצאים מן הכוח אל הפועל כושר דיבורו, מחשבתו ושאר מעלות האדם, על ידי חינוך מגלה האדם את הטוב הטמון בו. להיות אדם פרושו להשתנות, לעלות מדרגה לדרגה, ללמוד ולהפנים הבנות רוחניות חדשות. אשרינו שאנו אדם!

וזו סתם מן מחשבה כזו שתפסה אותי כשבהייתי בחוסר אמון מה בכמות האדם שאכלס שהצטופף בצילו של הכותל והרובע היהודי.



וזה לא היה מלא רק בשחור לבן,
או כחול ותכלת.
גם לא רק ג'ינס ופסים,
או שמלת מיני, וצעיף.
זה פשוט היה ה כ ל,
וכולם הם ילדים של אבא,
וכולם בסוף רוצים את הטוב,
לכולם לב מרגיש ושומע,
וכולם בסוף ירימו עיניים למעלה,
כמבקשים להסביר בלי מילים.

אנחנו יודעים שאתה שם, מקשיב לנו, אבל איך? איך מגיעים אליך?
פשוט לא הסבירו להם, או שלא הסבירו להם מספיק.
אבל יבוא יום, והגאולה תגיע, והאור ששופע על חלקם שזכו,
יאיר וישפיע על כל בניו של המלך.
והכל יהיה ברור, ונהיר, וברור.
ועד אז? הם בכותל.


זה לא משנה מאיפה הם באו,
או את מה הם קטעו,
כששמו פעמיהם אל הקיר האחד,
הקיר שנשאר יציב ואיתן,
גם אל מול שנים של תחינות,
שריד בית מקדשנו, הכותל.


זה לא משנה מה הם חשבו,
או על מי הם צעקו,
כשנפתח ליבותם עם נגיעה ראשונה באבני הטוהר,
האבנים שידעו דמעה וכאב,
והמשיכו בעומדם לתת משען ותקווה,
שריד בית מקדשנו, הכותל.


זה לא משנה את מי הם אוהבים יותר,
ואת מי פחות,
בשעה שישבו כקבוצה מלוכדת,
בנים של קל אחד,
ושרים את שירי הנשמה,
שריד בית מקדשנו, הכותל.

וישים מלכו של עולם,
את דמעות בניו,
בנאד הדמעות,
השמורות.
הזכות.
המטהרות.
המשייכות.
וישמור.
ויזכור.
וביום מן הימים יהפכו אלו הדמעות לטל של תחיה על נפש עייפה בגלות ארוכה.

ועד אז... צריכים אנו לשמוח במתנה מופלאה, כי מלאה היא בנורא מתיקות, ונורא עריבות ונורא שמיימות והמלכה, יש לנו על מי לסמוך.

"חדוות ה׳ היא מעוזכם״.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!