אני הכי לא שווה בעולם / תלמידת סמינר במונולוג קורע לב

מסתובבת בבית שוב. בבית הריק. בחוץ ציפורים ובוקר, ואור. בפנים הבית שקט וחשוך, זה רק אני והחפצים הדוממים.

הרהיטים, הספה הירוקה קטיפתית, שידת העבודה והלימוד של אבא שלי, אני מכירה אותם כבר בעל פה. על כל פיתוליהם, חיטובי העץ והבד, הזווית המדויקת של הכריות על הספה. הבית מעולם לא היה כל כך מסודר כמו מאז שאין לי סמינר. מאז שאין לי מה לעשות בבקרים. מאז שאני כזאת לוזרית.

מכל שעות היממה, שאף אחת מהן לא מלבבת במיוחד לאחרונה, הבקרים. הם הנוראים ביותר. כולם יוצאים מבית. אני מתעוררת מכוח ההרגל, ומשקיפה בעל כרחי על נהר הבנות הכחולות תכולות הזורמות אל האוטובוס, כל אחת לסמינר שלה.

הן נרגשות, מצחקקות, מלאות תכניות וסיפורים והניחוח הזה של החדש זוהר מהן. אצלי שום דבר לא חדש. ואני שוב לבד. בבית.

לא שעברנו שנה וחצי קלה. כבר מאמצע כיתה ז' הבנו שאין ולא הולך להיות לי סמינר, והימים חשכו להם. אבל היום הנורא ביותר היה היום הראשון ללימודים.

איבדתי שליטה. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות ולצרוח בלי שום יכולת להפסיק.

אמא שלי, מסכנה שכמותה, שמיהרה לעבודה, עזבה הכל והתיישבה לידי, מחבקת, מעודדת, מבטיחה ומפצירה. תירגעי מתוקה. זה עניין של סבלנות. יהיה בסדר.

כאילו שאני לא יודעת שהיא עצמה רזתה חמישה עשר קילו בשנה האחרונה. כאילו שאני לא יודעת כמה שיחות והתחננויות השפלות ודמעות היא עברה בשבילי. אמא היא שק חבטות. הכל מתנקז אליה. במקרה זהגם תחושת האסון על אי הקבלה, וגם הכעס שלי.

הכל בגללי. הכל. אני ילדה ספרדיה ולא שווה שנוסף לזה שנולדה למשפחה עם שם לא נכון, אני גם לא ממש מצטיינת בלימודים. במתמטיקה, אחרי כל שיעורי העזר, קיבלתי 7/8.

קשה מאד למנהלי הסמינר לחשוב שילדה כמוני תיכנס אליהם, בעוד שיש עוד אלף כמוני ויותר טובות ממני- כלומר, אשכנזיות או טובות יותר בלימודים, שרוצות את מקומי.

חברות מהכיתה לשעבר מתקשרות לפעמים אחרי צהרים.

אני לא מאשימה אותן, הן סך הכל רוצות להתעניין בי. אבל בלי טאקט מיותר, הן גולשות לסיפורים על הסמינר החדש. החברות החדשות. המורות... הו עדיין לא שכחו אותי. אבל אני כבר מרגישה שהעולם שלהן התמלא בדברים שונים, חדשים, מרתקים. ואני נותרת בצד. מאחור.

המחנכת של שנה שעברה גם היא מתקשרת "בואי נלמד חברותא יחד. תתחזקי... גם היא כוונתה לטוב. כמו כל המורות וכמו המנהלת. אבל תכלס, הן לא עזרו לי במאום. מסתבר שלהיות מנהלת או מורה היום לא מספיק כדי לנצח מנהל של סמינר שליט"א.

אח שלי דויד, בן השבע, שאל אותי פעם מה הכוונה המנהל שליטא, שהוא שולט?

מסתבר שכן.

"אם לגדולי ישראל הם לא שמעים, אז למורות הם ישמעו"? שמעתי פעם את אבא שלי אומר למישהו.
מסכן. גם הוא נראה לי שחוח כזה לאחרונה. זקנו האפיר על אף שהוא לצעיר. אני הבכורה שלו.

"תשלחי אותה לסמינר איקס", אומרות המורות המנסות לעזור לאמא שלי.

"תשלחי את את הבת שלך לסמינר איקס", רוצה אמא שלי להשיב. "סמינר שבו רק ילדות נחשלות ודהויות, ראש לשועלים". אבל היא לא משיבה. למה? כי המורה היא אכנזיה והבת שלה לא יכולה בשום אופן ללכת לסמינר איקס. על אף שמאד יתכן שהתעודה שלה מתאימה לסמינר איקס".

את ראית פעם את התעודה של המנהל של הסמינר? שאלה אותי דודה שלי, אחת נחמדה, שעוסקת בעיתונות, שפעם ראיינה לעיתון את המנהל של הסמינר הכי נחשק בעיר.

"אני מבטיחה לך שהתעודה שלו הייתה פחות טובה משלך. היא אמרה. "ראיינתי אותו. הוא אמר לי לכתוב את המשפט :"לא הסתייע מילתא".

מכיוון שלא למדתי גמרא, שאלתי אותו איך כותבים את המשפט הזה, והוא ענה לי: "לא יודע. תבדקי".

אז איך נראה לך הייתה התעודה שלו?".

הסיפור הזה של דודתי העיתונאית גרם לי לחייך.

אבל זה עדיין לא גורם לי להרגיש הרבה יותר טוב. זה עדיין לא גורם לי לחשוב שאני שווה, או טובה, או משהו בדומה לכך.

אני מתפללת שעד אחרי החגים יימצא לי סמינר הגיוני שאליו אוכל להתאים. אני מתפללת שתיגמר לנו הצרה הנוראית הזו. מתפללת, שאיזו שהיא שפיות תחזור לעולם. ושהקב"ה יאמר לצרותינו די.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!