כולנו קיצונים: על הקיצוניות ועל התשובה

לאחרונה אנו עדים למעשי קיצוניות הולכים וגדלים. קיצוני מאה שערים הפגינו מול ביתו של הרב הבלין בקרית גת ואף איימו לפגוע בו. חיילים חובשי כיפה הודרו מתפילה במניין וגורשו בצעקות מבית הכנסת, וילדים רבים לא החלו את שנת הלימודים בגלל שהוריהם לא עמדו בקריטריונים של הקהילה. מול תופעות אלו ראוי להתחקות אחר שורשי הקיצוניות והקנאות.

כידוע, ה'חזון איש' סלד סלידה עמוקה ממידת הבינוניות. כפי שהסביר לתלמידו ר' שלמה כהן, התנגדותו לתנועת ה'מזרחי' הייתה מפני שלפי תפיסתו, הם הפכו את הבינוניות לשיטת חיים. באגרותיו הוסיף כי "הבינוניות שיש לה זכות הקיום, היא מדת הבינונים האוהבים את הקיצוניות ושואפים אליה בכל משאת נפשם, ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצוניות. אבל מה עלובה הבינוניות הסואנת בוז לקיצוניות".

ועם זאת, לא כל קיצוניות הינה חיובית. יש לה גם צד שלילי ואפל, מזיק והרסני. על צד זה ניתן ללמוד דווקא מהאדם הלא-שפוי, המשוגע.

האדם הלא-שפוי אינו סובל מחוסר רציונליות. הוא דווקא עשוי להיות רציונלי מאד, עד שנתקשה לנצחו בוויכוח. הבעיה שלו היא שתבונתו מתקיימת במרחב מצומצם, במנותק מניסיון אנושי מצטבר שעשוי להעניק לה את גבולותיה הראויים. כלשונו החריף של המבקר ג' ק' צ'סטרטון, "המשוגע הוא מי שאיבד את הכל חוץ מתבונתו".

לדוגמה, יהיה קשה מאד לשאת ולתת עם אדם הסבור שכל חייו אינם אלא חלום. כל ניסיון לשכנעו אחרת יעלה בתוהו, כי את הכל יכניס לתוך תפיסת עולמו: ההיגיון מתחיל ומסתיים בגבולות החלום. כך אדם הסבור שהוא משיח בן-דוד. אין אפשרות לוגית לשכנעו בשיגעונו. הדרך היחידה היא להרחיב את גבולות התודעה שלו, עד שיראה לבד שהעולם של ימות המשיח אינו מתאים למצב הנוכחי של הקיום האנושי.

מנגד, השפיות היא ראיית תמונה רחבה של המציאות, על מורכבותה. כאשר העולם נראה רק בשחור-לבן, גם התבונה, נכונה ומתוחכמת ככל שתהיה, תצטמצם אף היא לאותו שחור-לבן – ובכך היא תאבד את שפיותה. כאשר העולם צבעוני, עשיר ורבגוני, ניתן ליישם את התבונה במלוא הרוחב הנדרש כדי לבסס טיעון שפוי.

הקיצוניות אם כן היא מידה מבורכת – אך נדרש לה מצע של שיקול דעת רחב. כאשר שדה הראייה מוגבל, מאבדת הקיצוניות את שיקול הדעת, והופכת הרסנית. אנו רואים את זה בקצוות: בשמאל הקיצוני, בימין הקיצוני, ובדת הקיצונית. באותם מחוזות עודף אינטליגנציה אינה מעלה, אלא חיסרון. למי שחי בתוך גבולות צרים שאינם ניתנים לפריצה, אין לך דבר מסוכן יותר מרמת אינטליגנציה גבוהה.

בהקשר הזה מורה לנו הרמב"ם דרך בהוראתו המפורסמת לדבוק בדרך הממוצעת. בוודאי שאינו משבח בכך את מידת הבינוניות – אין לך דמות רחוקה מבינוניות כמו הרמב"ם. אלא, ההליכה בשביל הממוצע מכוונת לאחיזת האדם בשתי הקצוות, באופן שיש לו מידה רחבה של שיקול דעת, של יכולת בחירה בין אופציות שונות. אדם הדבק (בקיצוניות) בדרך הממוצעת של הרמב"ם לעולם לא יבוא לידי מעשים לא-שפויים.

ומכאן מילה על התשובה. חז"ל קובעים ש"אין אדם עובר עבירה אלא-אם-כן נכנס בו רוח שטות". אנשים (בדרך כלל) עושים עבירות כאשר הם מצמצמים את ראייתם. הצמצום יכול לבוא במישור האנושי, כאשר מתעלמים מהיחס שלנו לזולת והפגיעה בו; הוא יכול להיות במישור הזמן, כאשר לא רואים מבעד להנאה רגעית או רווח זמני; והוא יכול להתמקד במישור המקום, כאשר מתייחסים אך למציאות של גשם תוך התעלמות מהשלכות ברוח.

אי-היכולת לראות את התמונה הרחבה, את הזולת – את הטווח הארוך או את העולם הרוחני – הוא עצמו "רוח שטות". היצר הרע יכול לטעון טיעונים מורכבים ואינטליגנטיים – אך הוא מצומצם לגבולות צרים. בתוך אותם גבולות יש היגיון מוצק בהנאות ותענוגים, ברווח כספי, בהון פוליטי, במעשה נקמה, ואף במה שנדמה לאדם כקנאות של קדושה. הטעות אינה בהיגיון, אלא ברוחב האופקים.

חזרה בתשובה היא אפוא הרחבת שדה הראייה, יציאת האדם מן המצר הנוח, בו זוכה החטא למציאות הגיונית, למרחב שבו הוא מאבד אפשרות קיום. כך אירע למשל בסיפורו של תלמיד אחד שעמד לעבור עבירה, עד ש"באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים, וטפחו לו על פניו" – ובזה ניצל מן החטא ועשה תשובה שלמה (ספרי במדבר; מנחות מד, א). אותם "עדים" זיכו את התלמיד בפרספקטיבה חדשה, בתפיסה אחרת שהפכה את חייו על פניהם (כמבואר בהמשך המעשה).

כדברי ה'מסילת ישרים', עבודה זו דורשת התבוננת רבה, שסופה בחישוב נכון של "הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". אלו דברים פשוטים אמנם, כפתיחת ה'מסילת ישרים' בהקדמתו – אך הלוואי שנוכל לחיות לפיהם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!