הפוליטיקה הדלוחה ממחזרת את אותם שחקנים

השבוע התבשרנו ששני הלשעברים, אהוד ברק וציפי ליבני, נפגשו בניו יורק. הם לא נפגשו לשיחת רעים או לשיח היסטורי. הלשעברים שהקדיחו את תבשילם בענק מחפשים דרך לחזור למרכז הבמה הפוליטית. כל קונסטלציה ראויה. העיקר ש״האושיות״ ייקראו לדגל.

אהוד ברק המבוגר יחסית, טרח ושינה לוק, גידל זקנקן היפסטרי, עדכני ואף טורח לצובעו בשחור אפרפר! מעשה נערות. צעיר אני. ציפי ליבני, הפכה לנטל וגלגל חמישי ב״מחנה הציוני״ של הרצוג ויורשו העתידי בראשות המפלגה. כאחרונת הטרמפיסטיות היא מזדנבת ושוב מחפשת פלטפורמה, שתכניס אותה מחדש לבית המחוקקים הישראלי.

בכל מדינה מערבית מתוקנת, פוליטיקאי שכשל ולא נבחר, פורש. ראה דיויד קמרון בבריטניה. כל מי שהתחרה ולא נבחר לנשיאות בארה״ב. כך בצרפת, אוסטריה, יוון, גרמניה, מי שניסה ונכשל, או נבחר! וכשל בבחירות חוזרות. פורש. לטובת רעהו הטוב ממנו.

רק בישראל הקטנה הפוליטיקאים אינם ברי חלוף. הם בטוחים, משוכנעים, שרק הם יצילו את הממלכה. אלוקים לשלטון בחרתנו!! אני ואפסי עוד. כנ״ל המלך ביבי, שחזר מאשפתות ותבוסה והתבסס בשלטון יחיד.

בפוליטיקה הישראלית ישנה תופעה שסוציולוגים ופסיכולוגים צריכים לחקור. הפוליטיקאי הישראלי ״זוכה״ לקיתונות בוז. הוא מבוזה, מולעג, מותקף, אינו דמות לחיקוי או להערצה וככלב חוזר לקיאו. חוזר להתמודד ולהיכשל וחוזר חלילה. מה יש שם? שמושך ומכריח אנשים נבונים ומוכשרים, להתבזות חזור והלוך. אין חולק שאלו אנשים מוכשרים. הם לא צריכים זאת לפרנסה, עיסוק ו-או כבוד. אדרבא.

לבוז׳י הרצוג משרד עו״ד משגשג. הגדול בישראל. עדיף לו להתבוסס במדמנה הפוליטית, לריב עם שלי יחימוביץ, עמיר פרץ ואראל מרגלית? הסיכוי שלו לזכות בראשות ממשלה, שקול לסיכוי שלו להיות האסטרונאוט הראשון שיגיע למאדים. הוא לא מוותר.

אהוד ברק נכשל בכל קטגוריה. הוא בדיחה מהלכת. ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות ישראל. כשר בטחון תחת בנימין נתניהו, הוא הוכיח שהוא ״אפס מנהיגותי״ שבשבת. רק הכסא מעניין אותו. ברק כשר בטחון, ספג ובלע הכל. רק שמרו לי על הכסא. מפלגתו המצחיקה לא הועמדה למבחן הבוחר! ולמזלו. היום הוא סמוך ובטוח, שהוא יושיע את ישראל ואף משקיע בכך כסף. למה ומדוע?

ציפי ליבני, מדוברת רהוטה של הימין הקיצון, על גבול ההזוי. לגוון והסמן השמאלי של המרכז הפוליטי הישראלי, שכל כולו שמאל. כדבורת-דבש הזקוקה לצוף ומדלגת מפרח לפרח, ליבני מדלגת ממפלגה למפלגה, ימין, מרכז, שמאל. פליק פלאק, העיקר שהאושיה ציפי תשרוד. לא חשובה האידיאה! חשובה הגברת. ראש ממשלה היא כבר לא תהיה בגלגול הנוכחי. ראש מפלגה גם לא. אולי שרה זוטרה. כנראה, בקושי ח״כ מהאופוזיציה שתילחם על מושב בועדת חו״ב היוקרתית. אז למה ומדוע?

האנשים שמאיישים את הביצה הפוליטית בישראל. נפוחים בערך עצמם. מעל כל אידיאה, מצע, אידיאולוגיה, שיטה או דרך. המעברים החדים ימין, מרכז, שמאל, שאותם המציא והביא לשיאים שמעון פרס שזקוק לרחמי שמים, זכויות רבות לו. אחריו ואיתו יצחק רבין המנוח שמנץ טורף הפך ליונה צחורה, אריק שרון המאותרג. הוכיחו שאין דרך ואידיאולוגיה. יש איש! שמשום מה חושב: שהוא אושיה.

האנשים היותר טובים, היותר מוכשרים, האידיאולוגיים, לא מגיעים לפוליטיקה הכללית בישראל. ואם כן, הם מובאים כ״קישוט״ ונפלטים. ישנם אנשים טובים. מעט, ניתן למנותם באצבעות יד אחת. רובם, פונקציונרים מפלגתיים שלא הוכיחו עצמם בשום שטח או תחום עיסוק אחר. כמעט כל מי שהובא כקישוט, או מתוך הכרה בצורך לתרום ולהשפיע, לאחר הצלחה מרשימה בתחום אחר, כלכלי, צבאי, אקדמי, פרש. גם כי היה לו לאן!

נשארנו עם פוליטיקאים כמקצוע. כמקצוע זה אולי נחשק? לצערינו לא מכובד. שיטת הפריימריס מחייבת כסף גדול. או שיש לך אותו מאקזיט מוצלח במיוחד! הון אישי, או משפחתי, או שאתה זקוק לחברים בעלי ממון! אותנו לימדו, ש״חברים יש רק באגד״. משכך, בשלב מסוים ה״חברים״ ידרשו תמורה. לא תמיד במזומן! לעיתים במכרז, לפעמים בכיבוד וכבוד! הטמעת אידאולוגיה! מי מוכן לכך? לא כל אחד.

אותם שמות חוזרים על עצמם, לפעמים בשינוי אדרת אך אותה גברת. מדי פעם מבליח כוכב באפילה. זה ממש לא קשה בהתחשב ברמת ה״כוכבים״ הנמצאים במרחב. פעם זה משיח-שקר על רקע בטחוני, פעם שנאת חרדים ודת, פעם הבטחות כלכליות שאין סיכוי לממשם. חוזר חלילה. דלות החומר והאנשים. העם היהודי התפרסם והתגאה תמיד, בחומר האנושי המעולה. לפוליטיקה הם לא מגיעים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!