ספרדיה בהכשר אשכנזי למהדרין • טור אישי

שומעת בחצי אוזן את הסאגה עם בנות הסמינרים החרדיים, ומתחילה להתווכח עם עצמי: לכתוב או לא לכתוב? להוציא? הרי העולם חייב לדעת את האמת - היא בסוף תצא לאור. לא עדיף לסיים את הסבל כמה שיותר מהר?

הזיכרונות מאיימים להציף את התודעה שלי, על אף שכבר מזמן עשיתי הפרדה, כדי לא להיבלע עמוק בתחושות הנוראיות.

נזכרת בעצמי, נערה ספרדיה מבית "טוב" - אבא אברך ואמא גננת. משפחה קלאסית, שכונה חרדית, תלבושת אחידה, לא זזה מהכללים.

ויש בכיתה גם אשכנזיות, ומטבע הדברים אם אני נערה חברותית – אז גם הן מעוניינות להתחבר אלי. אולי הן כן, אבל המשפחה? לא ממש ששה.

ואם כבר קרה, והנערה האשכנזיה רוצה להגיע ללמוד איתי למבחנים? אוקיי, ההורים שלה מעוניינים לבוא לבקר בביתינו, לראות אם המשפחה תואמת את הדם הארי של משפחת האצולה האשכנזיה, האם הגינונים וההליכות לא ייעלמו מביתם בשעת הביקור, האם תשמע מילות בח' וע', האם תתקלקל חלילה מדגים חריפים עם שום וגמבה?

ובאו הוריה לבית הוריי, כשידוך ממש. ישבו לדבר על תה וביסקוויטים, על דא ועל הא, ואף דברי תורה. ואני יושבת המומה. הוריי היו מוכנים לחוות השפלה שכזו, על מנת שיהיו לי חברות. הם ידעו שאחרת אהיה בודדה שם. אבל אני? שכבר לא נותר דם בפניי מפאת הבושה, והלחץ, והפחד, שמא יוציאו הוריי מילה לא במקום, שמא מבטא דל ישתרבב בלשונם ואז אבודה אני. אני לא ידעתי אנה אני באה. תהיתי לעצמי באיזה סולם מעוות של דרגות, הם נמצאים מעלינו?

יצאו אחרי רבע שעה. הספיק להם להבין שאנשים על רמה אנחנו, בית טוב, כל השכונה מחר תדע.
כעת היא יכולה להיות חברתי, יש עלי הכשר בד"ץ. אבל אני, כבר לא יכולה.
עבירות של בן אדם לחברו אינן מתכפרות עד שירצה את חברו.

הזיכרונות הולכים אחורה, לבית ספר יסודי, המורה אשכנזיה אליטיסטית. אליטיסטית אמרתי? רק המשפחה שלה, אבא ראש ישיבה, בעל "אברך משי" (שביום מן הימים, אחרי שכבר התחתנתי, נתפס כאיש שניצל בנות מקורביו) והיא, המורה, שלמדה בקושי שנתיים שטופות מח בסמינר הישן.
רוב הכיתה מהגזע הארי, וגם אני בלונדינית ועיניי תכולות. זכיתי.

אך כאשר הרעש והבלאגן בכיתה עולה על כל דמיון והמורה אינה משתלטת (אולי לא לימדו דבר כזה שם? הרי יש גזעים עם נימוס, ושם לא צריכה להיות משמעת) היא מחליטה להקים "טור לעצלניות". הטור השמאלי החיצוני, זה שליד הדלת, ואז מתחילה להקריא את שמות הבנות שחייבות לעבור לטור העצלניות: סבג מ', מזרחי י', תורג'מן ר', אזולאי ח', ועוד אחת שהיא חצי חצי, אך פניה מסגירות את מוצא אימה, זילבר, קראו לה.

באותו הטור ישבתי גם אני, הרי המורה הייתה שכנתי, וידעה שמוצאי המזרחי זקוק ליישור ולליטוש, אולי רק כך אסתנכרן עם המראה הארי שלי. ולחשתי לחברתי הספרדיה, המדהימה, אוזן הקשב שלי, אני עוד אשנה את העולם. אנחנו לא נשב פה לנצח.

*הכותבת בוגרת סמינר בית יעקב, ופעילה בארגון "תור הזהב"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!