אימת הדין: סופם של מנשקי הכלבים

אם לסכם בכמה מילים את פרשת השבוע, פרשת כי תצא, העוסקת בנושאים רבים ומגוונים, הרי שעיקרה היא עשיית טוב איש עם רעהו, ובין אדם לחברו. מצוות רבות מוזכרות בפרשה זו. השבת אבידה, לא תעשוק שכר עני, לקט שכחה ופאה (אדם שקוצר את שדהו, חובה עליו להשאיר חלק מהשדה לעניים), הקם תקים עמו (אדם הרואה את חמור רעהו רובץ תחת משאו, אסור לו להתעלם ויש לו חובה לעזור לבעל הבהמה להעמיס את המטען בחזרה) ועוד.

אחת המצוות המופלאות שבפרשתנו היא "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", שלא לחרוש בעזרת שור וחמור הקשורים יחד למחרשה. מופלא עד מאוד הוא טעמו של בעל הטורים על הפסוק, ובו גם רואים עוד יותר את גודל הכתוב "ורחמיו על כל מעשיו". השור מעלה גירה הוא (היינו, שלאחר שבלע את מאכלו הוא חוזר ומעלהו לתוך פיו כדי לטוחנו היטב) והחמור אינו כזה. ואם ילכו שניהם יחדיו והשור יעלה בגירתו מה שאכל כבר מקודם, יכול לחשוב החמור שהשור אוכל כעת ויצטער למה הוא לא קיבל מנה נוספת. לכן אסר הקב"ה לחרוש בהם יחדיו כדי שלא יבוא החמור אפילו לידי צער קל ומוטעה זה.

והדברים מרפסים איגרא: מה אני, בעל הבית, אשם שהחמור חושב עכשיו שנתתי אוכל לשור? אני אשם שהוא חושב כמו חמור? בגלל זה אני צריך להפסיד מרמת העבודה שלי?

והתשובה היא: כן! ומזה אנו לומדים קל וחומר. אם על בהמה שאין בה דעת למדתך התורה דרך ארץ ודרך חיים איך להתנהג עמה, על אחת כמה וכמה אדם לאדם, כמה זהירות ורגישות צריך להפעיל בין אדם לחברו.

אווירת יום הדין
פרשה זו נקראת תמיד בעיצומם של הימים הנוראים אליהם נכנסנו בימים אלו. ראש השנה מתקרב וכך גם יום הכיפורים. אווירה של תשובה וסליחות מתפשטת בכל מקום. אחינו הספרדים כבר החלו לומר את הסליחות, וכל אחד מרגיש שמשהו גדול עומד להתרחש. מתכוננים למשפט.

על יום הכיפורים נאמר בחז"ל (מסכת יומא פרק ח, משנה ז): "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". מה שלא נאמר על עבירות שבין אדם למקום.

אומנם גם בנושא של בין אדם לחברו לא מספיק להפעיל רק היגיון, רגש ותחושות. חייבים גם כאן את התורה הקדוש, תורה מלשון הוראה. התורה היא ספר חוקים. האדם לא תמיד יכול להבין מה נכון ומה לא נכון. אם היו נותנים לבן אדם את המצפן האנושי להחליט מה טוב ומה לא טוב, מה ראוי ומה לא ראוי, הרי שכל אחד היה רואה את הדברים מנקודת מבט אחרת ופועל בהתאם. קחו למשל את נושא המתות חסד. יש אנשים שיכולים לעשות המתת חסד מתוך מצפון אנושי, אבל מבחינת התורה זה רצח לכל דבר.

בעניין זה כדאי להביא את דברי הגמרא שמספרת שפעם ראה רבי עקיבא גוי שלוקח את אבא שלו, קושר אותו ונותן לכלב שיאכל אותו. רבי עקיבא הסביר לתלמידיו שהגוי לא עשה את זה מתוך רוע אלא מתוך מצפון. רק שזה היה מצפון כלפי הכלב. ועל זה מצווח הנביא (הושע יג, ב): "זובחי אדם עגלים ישקון".

מעשה ברבי משה מרדכי אפשטיין זצוק"ל ראש ישיבת סלבודקה שביקר בגרמניה לפני השואה וראה אישה מנשקת את כלבה, אמר הראש ישיבה: במקום בו מנשקים כלבים עוד ירצחו אנשים, וקרא עליהם את הפסוק "זובחי אדם עגלים ישקון", מי שמנשק עגלים עוד יהיה מזובחי האדם. ודבר מדבריו לא נפל ארצה.

אדם צריך לדעת בכל רגע נתון בחיים מה טוב ומה לא טוב. אדם יכול לעשות דברים טובים, אבל אם הוא לא עושה את הדברים הטובים שהתורה מצפה ממנו לעשות, אז כל מעשיו הטובים לא שווים כלום. תחשבו שאתם מזמינים שיפוצניק לבית ונשארו עוד כמה דברים לסיים. אתה מתקשר לשיפוצניק שמשום מה בושש מלהגיד והוא עונה לך: "תשמע, רציתי לבוא, אבל זה לא מסתדר לי. אני עושה עכשיו חסד למישהו ומסייד לו את הבית". אה? ממש חסד.

החסד הוא מיסודות קיומנו
כחברה אנושית, ובוודאי כחברה יהודית, חובה עלינו להיצמד למקורות ולקבל הכוונה לחיינו. לקבל את המצפן האנושי ולפעול על פיו.

זה מה שהתורה באה ללמד אותנו בפרשתנו: החסד הוא חלק אינטגרלי מהקיום שלנו כחברה וכעם. יום הכיפורים אינו מכפר על מצוות שבין אדם לחברו, כי כאשר אתה פוגע בחברך, אות היא כי משהו אינו מושלם אצלך ויש לך צורך לעשות דרך ארוכה כדי להגיע זך וטהור לימים הנוראים. אבל החסד כשלעצמו אינו שווה כלום אם הוא על חשבון מישהו אחר, או על חשבון משהו אחר.

יש אמרה חסידית שאומרת מדוע בתורה לא כתוב מצווה של 'מידות טובות'. אין בתורה מצווה שמהותה היא שלאדם צריך להיות מידות טובות. התשובה היא שהמידות הם לפני התורה. לא שייך לקיים את מצוות התורה אם אין לך מידות טובות. ועל כך רמז איוב (יא, ט) על התורה: "ארוכה מארץ מידה". לאמור: המידות קודמות לתורה. דרך ארץ קדמה לתורה.

זו הסיבה גם למה מתעכבת התורה כל כך על מצוות החסד. ללמדנו, שחסד עם הזולת אינו תוספת על חיי היום-יום, אלא זה חלק מההוויה שלנו כבני אדם.

גדולים וחכמים כבר אמרו, שכדאי היה לו לאדם לבוא לעולם כדי לעשות פעם אחת חסד עם אדם אחד. בואו נאמץ כולנו את הרעיון ונעשה טוב אחד עם השני. כך נצמיח כאן חברת מופת, אוהבת ומתחסדת.

שבת שלום

הרב בן ציון נורדמן
לתגובות [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!