אדוני הסוציולוג, זו הסיבה שיצאנו נגד אמסלם • טור אישי מרתק

חברה

ידידי הסוציולוג הפרופסור ר.ג. שלום.

אתה תמה, מפני מה מחובק חבר הכנסת הרב חיים אמסלם ומחוזר על-ידי גופים ודמויות בלתי דתיות, אך זוכה לכתף קרה, וחוסר אמפתיה חרדית סביב דעותיו, שלטעמך, מקיפות חלק בלתי מבוטל מן הציבור החרדי.

אלא שהמענה לתהייתך המתבקשת מנותק מן הסכמה העכשווית הקרויה 'דעותיו הליברליות של אמסלם' והוא שייך לתקופה קדומה וראשונית - השנים הראשונות של כל ילד הגדל בחברה החרדית. שכן בחברה זו, גדל כל ילד אל תוך תבניות מובנות של הכרה, כיבוד, והערצת 'גדולי הדור'.

את תמונתו של הרב שטיינמן רואה התינוק החרדי כבר בדפנות עגלת הזאטוטים ואת קולו של הרב עובדיה הוא יונק עם חלב אמו. בשפה מקצועית נקראת תופעה זו: "מטריצה דסיפלינארית", שפירושה הוא אוסף של הנחות יסוד ונורמות בסיסיות שמקיפות תחום מסויים, ולמטריצה וכו' הזו קוראים חוסר יכולת לקבל זלזול או אי ציות לגדולי הדור.

ייתכן שהרב אמסלם צודק בדעותיו, ייתכן אפילו שהם מקובלות על רבים השייכים ל'רוב הדומם' שחושש לתת להם ביטוי חיצוני, אך לגמרי לא מקובלת ה'יציאה' או ה'כניסה' החזיתית שלו אל מול הרב עצמו, שהערצה אליו, כאמור, חוצה היגיון, פוליטיקה, ומאבקי חצר.

זו הסיבה שכאשר פרסם אמסלם את ספרו בעניין הגירות ולא פתח במאבק פרונטלי מול מנהיגה הרוחני של שס, לא ניסה איש לפקפק במעמדו ההלכתי הלגיטימי - אם נתעלם, כמובן, מהאינרציה הזעפנית של היומון הליטאי - אך כאשר בחר בסדר יום העשוי לייצר פיחות בכבודו או בסתירת דעותיו של הרב, לא יוכל איש, ויהיה 'נאור ושכלתני' ככל שיהיה - לקבל זאת.

תחבורה

לפני שלשה ימים קיבלתי - כמו עוד פובלציסטים חרדיים - פנייה מעורכי עיתונות ואתרים כלליים גדולים, לבטא את קולו של הסקטור החרדי בפרשיית ההפרדה באוטובוסים שהגיעה השבוע לפתחו של הבג"ץ.

אין זו פעם ראשונה. פנייה יזומה של עורך חילוני מתוך רצון להציג גם את הצד השני, החרדי -המותקף על פי רוב - היא התנהגות מקובלת, ומובנת, ועל פי רוב אני נענה בשמחה. אלא שהפעם, למרות נסיונותי המרשימים, לא הצלחתי להפיק את הטור המבוקש.

ניסיתי, אל מול הלובן המזמין של מסך ה'וורד' לגשת אפריורית, אל הטיעון הפשוט כי ציבור הנוסעים בקווים ה'חרדיים' מעוניין בזה, ובמדינה דמוקרטית יש להניח לחברה לנהוג כדרכה, אלא שבליבי פנימה ידעתי כי עושה אני שקר בנפשי.

שכן, מלבד קבוצת 'לוחמי קדש' רדיקאלים, שאין בינם לבין ההלכה היהודית דבר, אין איש מעוניין בקונוונציה המוטרפת הזו: במשך שנים ארוכות, למעלה מחצי מאה, נסעו אנשים חרדים באוטובוסים כשגברים ונשים יושבים באותו מקטע של האוטובוס.

ההקפדה היחידה, זו שאינה צריכה להיאמר במפורש, היתה הנטיה לא לשבת האחד ליד רעותו. ההסדר השפוי הזה התקיים במשך שנים. באותן שנים ארוכות נסעו גם תלמידי חכמים, ו'גדולי הדור' של היום בתחבורה הציבורית, כשמעולם לא עלה על דעת מי מהם כי שהייה עם המין השני באותו רדיוס מרחבי עשויה לפגום בקדושתם או בטהרתם.

ניסיון ההפרדה החדש שהופך את כולנו, החרדים, לשטופי תאווה ורודפי שמלות, כאלה שלא מסוגלים לראות אשה ישובה על ספסל קדמי, ורק הפרדה מוחלטת עשויה להציל אותנו מדינה של גיהינום, אסור לו, כך לטעמי, שיקודש, יובהר ויהפוך בעקבות כך לקונספט חרדי מוסכם.

לא תגנוב

השבוע התרגשה על כולנו 'סערת הכוללים'.

בתחילה דיברו השמועות על פשיטת המשטרה על משרדי כוללים בערים החרדיות, בהמשך התבהרה התמונה ונודע כי נתפסו למעלה מ-1000 ת"ז מזוייפות, ולבסוף פורסמו גם זהות ומספר העצורים.

אלא שהתגובה החרדית ל'סערה' היתה לגמרי מנומנמת. המדיה החרדית בחרה להתעלם מהפרשה והרחוב החרדי הגיב במשפטים קצרים שהסמנטיקה השלטת בהם היתה 'איך אכלו אותה'.

ממה נובעת ההתנהגות המשונה הזו?

הקונספציה הזו, שעשויה היתה לייצר רעידת אדמה בכל חברה מתוקנת, אך מנענענת קלות את רף הסקרנות של האיש החרדי, נובעת מנקודת מוצא פשוטה: הגזילה והקומבינה פחות חמורים, צריך רק לנסות לא להיתפס. ה'גניבה' האינדוודואלית היא עדיין טאבו מוחלט, אך לא כשהיא נעשית בחסות ממסדית.

האקט הנפשע אז מקבל מלים מלבבות יותר של 'לדעת להסתדר'. והמינוח של 'לדעת להסתדר' חוצה ערים ומוסדות. הנה, אך לפני כשבוע, נקלעתי לוויכוח ברחובה של עיר (מודיעין עילית) סביב הדחף האנושי לרחם על מנהל מוסד מקומי מוכר, שנתפס על ידי רשויות המס - בעקבות הלשנה - כגונב שטח ציבורי לצרכים פרטיים.

רוב המשתתפים בשיחה עודדו את התמיכה באיש ואת הצורך לעזור ל'מסכן' שבסך הכל ניסה 'להסתדר' עם השטח שהיה אמור להיות מסופח למוסד. קשה היה לשכנע את הסובבים כי מדובר בעבריין מן הסוג הפשוט ביותר, שאינו שונה במאום מהילד שפורץ לחנות מכולת, חוטף שקית שוקו ופותח במרוצה החוצה. גם אלו שהסכימו להוקיע את האיש עשו זאת מטעמים דיפרנציאליים לגמרי.

לטעמם, 'מגיע לו - כי הוא לא קיבל ספרדים'.

הלכה

בתו נולדה למזל טוב, וחמותו כמו גם אמו דורשים ממנו לקיים את טקס 'הקידוש' הנערך בשבת.

אם לא ייערך הקידוש, כך הסבתות, תתקשה הבת למצא לעצמה שידוך בבוא הזמן, ועלולה היא חלילה להלבין שערותיה בבית הוריה. את האמונה הזו, שחדרה גם לציבור הדת"ל (ראה 'סרוגים' פרק 3) מייחסים רבים לגדולי הדור הקודם ויש שמפנים אל לא פחות מהרב ישראל יעקב קנייבסקי – הסטייפלער זצ"ל, ואורגים סביבה סיפורי מופתים ונפלאות.

והאמת? הנה דברים מתוך הקדמת הספר 'שדה צופים' (תשס"ו) של הרב פרידמן מברוקלין: "והנה עובדה הלזו [אגדת הקידוש] מוכחש הוא מפי שני עדים... והעד השני הוא מה שזכיתי לראות בכתב ידו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א על כרטיס, שהשיב לאחד ששאל לו על העובדה הנ"ל, והשיב לו שאינו מאמין שזה יהיה אמת, כי מעולם לא שמע מאביו דבר כזה. והוסיף שם הגר"ח, שגם הוא לא עשה קידוש אצל בנותיו, רק בהולדת ביתו הבכירה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!