כך תסייעו להם להתאקלם בחיי הפנימיה

הורים רבים שלחו בימים אלו בפעם הראשונה את ילדיהם לישיבות בהן ישנה גם מסגרת פנימייתית. בהקשר זה חשוב מאוד שאנו כהורים נשים לב לתמורות ולטלטולים שעוברים על הנער בעת הזאת.

נתחיל בכך שילד, שהיה רגיל בעשור וחצי האחרונים לחזור הביתה כל סוף יום ויש שאף ביקרו בבית גם בצהריים, קשה לו מאוד עם המעבר לתנאי פנימייה מלאים מכמה סיבות; ראשית כל, כל העניינים הטכניים שעד עכשיו סודרו ע"י הוריו כמו כביסות, גיהוץ ודאגה לאוכל טעים ומזין בארוחות ובין הארוחות, עוברים להיות עול בלעדי שלו. ואם דיברנו על אוכל, צריך לדעת כי ישנם ישיבות ופנימיות שבהם נושא האוכל הוא ממש מלחמת קיום עבור הבחורים ולא בגלל שישנו פגם בהתנהלות המוסד אלא פועל יוצא מהעובדה שכאשר 200-300 בחורים, ואף יותר, נכנסים יחד לחדר האוכל לארוחת הצהריים וכולם רעבים מאוד אחרי בוקר שלם של לימוד והוצאת אנרגיות, לא תמיד הסדר שולט והבן שלנו יכול למצוא את עצמו נלחם בכדי לקבל את האוכל שהוא אוהב ובמידה מספקת בכדי שאכן ישבע עד לארוחת הערב. כבחור צעיר אני זוכר את ההרגשה בימים הראשונים בישיבה כאשר הוותיקים יודעים בדיוק מה צריך לעשות בכדי לדאוג לעצמם ואילו החדשים עדיין לא מנוסים בכך ולפעמים יוצאים מחדר האוכל רעבים - כפשוטו!

שנית, מבחינה רגשית, זהו גיל של הרבה תהפוכות שנובעות משינויים הורמונאליים כאלו ואחרים אשר משפיעים גם על רגשותיו של המתבגר. דימויו העצמי עומד למבחן כמו גם התמודדותו מול חברה וצוות הוראה חדש ושונה באופיו ממה שהכיר עד היום. לא קל לבחור צעיר עם כל הג'ונגל הזה, לא קל ולפעמים זה יכול לגרום למשברים שאמנם על פי רוב יוצאים מהם באופן כזה או אחר אך הקושי קיים ועלינו להכיר בו ולא להתעלם ממנו בתואנות ש'כולנו עברנו את זה והכל עובר בסוף' כי ישנם כאלו שיצאו מזה בשן ועין כאשר תהליך ההתדרדרות החל ממש בתקופה המדוברת.
אל תחכו שישתף לבד.

מה שמחריף את הבעיה היא העובדה שבגיל הזה קשה מאוד לנער לשתף את ההורים בתחושות האלו כי מבחינה סובייקטיבית הוא תופס את זה ככישלון ובפרט כאשר הוא רואה חברים לישיבה ולפעמים אף חברים לשיעור שמתאקלמים יפה (אם בזכות אח גדול שלומד בישיבה ואם בזכות מרפקים חזקים שהתברכו בהם) ואת הכישלון הזה הם לא ימהרו לספר לנו ההורים. בשיחות הטלפון איתם הם מגלים טפח ומכסים טפחיים ולנו לא נותר אלא לנתק את השיחה בתחושה חמוצה ולהתפלל לה' שיצליח בדרכו החדשה.

בל נשכח גם את העובדה כי הבחור שהוא עכשיו בין הצעירים בישיבה, עד לפני כמה ימים הוא היה מהמבוגרים של הישיבה הקודמת בה הוא למד, הוא ביסס את מעמדו אחרי שהשקיע לא מעט כוחות נפש והיה לדמות לחיקוי עבור הצעירים ממנו והנה עכשיו הוא הכי קטן והבחורים היותר בוגרים בקושי מסתכלים עליו (כידוע, טווח הגילאים בישיבה גדולה הינו בין 16 ל 26). פעמים שהוא אף הגיע בישיבה הקודמת להישגים טובים והוא מרגיש כעת שהוא לא יכול לאכזב, הוא חייב להמשיך להיות הכי טוב וזה כבר לא קל באותה מידה שזה היה לפני כן. וכן, גם בזה הוא לא ישתף אותנו כמובן. אבל זה שהוא לא מדבר על כך לא אומר שהוא לא מרגיש בדיוק כך.

חווית פרידה וערעור הביטחון העצמי:
כהורים חשוב שנדע כי המנגנונים הרגשיים של נער לא משתנים עם הגיל והם הינם ממש כמו של ילד קטן שהולך לגן בפעם הראשונה! מה שמשתנה זה האופן בו אנו מבטאים או לא מבטאים את אותם רגשות. נכון, שבכל מה שקשור בילד קטן יותר קל לנו להבין את התהליכים האלו בעיקר בגלל העובדה שהילד לא מנוסה בהסתרתם- מה שמקל מעלינו להכיר בהם ולהבין אותם. חלק מאיתנו ששלחו לפני ימים ספורים את הילד הקטן בפעם הראשונה לגן חדש יכולים לספר שלעיתים הם נתקלים בקושי בהסתגלות שבא לידי ביטוי בבכיות ובסירוב להיכנס לגן החדש (היום בבוקר עיניי חזו באמא וילדה בפתח הגן כאשר הילדה צועקת 'הצילו' 'הצילו'!) ילד שהולך לגן בפעמים הראשונות הוא חווה שלל רגשות בעת ובעונה אחת: חוויית פרידה שמלווה בהרגשה של 'אני גדול וכבר לא במעון של קטנים', חשש ממה שצופן העתיד, רצון להישאר במוכר והידוע וחוסר ביטחון בכל מה שקשור להתמודדותו מול הצוות והחברים החדשים.

אז בהדרכה להורים לילדים קטנים אנו מנחים את ההורים לשלוח את הילד לגן עם 'עוגן' כלשהו, זו יכולה להיות בובה קטנה מהבית שהוא אוהב, ספר אהוב וכדו', כאשר הרציונאל הוא לנסות להפחית את רגש הפרידה ע"י היצמדות לאובייקט שמוכר לילד ונוסך בו ביטחון במהלך הימים הראשונים.

גם כשמדברים על נער מתבגר שעולה לישיבה אנחנו בהחלט יכולים להקל מעליו את ההסתגלות ע"י כמה פעולות:

• נשוחח עם הנער על הקשיים הצפויים ונחשוב יחד על דרכי פתרון. נשתמש בנסיון העבר שלנו בתחום ועי"כ 'ננרמל' את הקשים.
• נסכם איתו כי בהתחלה 'הוא' יתקשר מתי שנוח לו אבל שיקפיד להתקשר פעם ביום/יומיים או כל פרק זמן אחר שנסכם יחד (חשוב שזה יהיה הוא שייצור את הקשר הטלפוני וחשוב גם שזה יהיה סיכום מראש כדי לתת תחושה לילד שהעובדה שהוא מתקשר זה בגלל שסיכמנו מראש וזה לא אומר שהוא מתקשה בהסתגלות. זה יוריד את מפלס החששות מלגלות כישלון.
• ניצור קשר כבר בימים הראשונים עם איש הצוות שבא במגע באופן הכי צפוף עם הנער (ר"מ או משגיח) ונספר לו אודות הילד, מאפייניו, חוזקותיו וקשייו. תדעו, שדווקא בגלל שאין זה מקובל לעשות את זה בישיבות זה יבטיח לנו שהוא יקבל יחס אישי- זה שווה את זה!
• נבקש רשות מהבן לבוא לבקרו בישיבה בחודש הראשון. אם הוא יסרב ננסה להציע לו להיפגש בסמיכות לישיבה, ולמה זה חשוב?: א. כי תמיד "טוב מראה עיניים" וע"י מבט חטוף של אב בעיניי הבן או של אם בעיניי בנה ניתן לראות חלקים נרחבים מעולמו האישי והרגשי של הילד. וב. נתרום עי"כ לתחושת הביטחון שלו ע"י שנשדר לו ש'לא זרקנו אותך לגוב האריות' ועדיין אכפת לנו ממך ומאיך אתה מתאקלם. עצם הנוכחות שלנו בחייו היא פעולה חשובה וזה נכון לכל ימי הבחרות ובפרט בפרק זמן זה.
• אם בעת הביקור או שיחת הטלפון נזהה שקשה לו, לא נלחץ עליו שיגיד לנו מה הבעיה אלא נשדר לו ש'אנחנו כאן ותמיד קשובים לשמוע ולנסות לעזור'.
• אם יש עדיין אחים קטנים בבית נבקש מהנער לדבר איתם טלפונית (יכול להיות שהוא מאוד רוצה לדבר איתם כי הוא מתגעגע אבל הוא מתבייש לומר לנו את זה), פשוט נאמר לו 'אברימי רוצה לדבר איתך, אני יכול/ה להעביר לו את הטלפון?'
• והכי חשוב, נעשה הכל כדי להישאר מעורבים בחייו של הנער ולתת לו תחושה שאמנם הוא רחוק מהעין אבל מאוד קרוב לליבנו.

בהצלחה!

יצחק יונה יועץ חינוכי מוסמך ומטפל CBT בילדים, נוער ומבוגרים. דוא"ל: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!