חוזרים לזמן אלול: המשימה של המחנכים
הרב ישראל אברמובסקי ראש בית מדרש 'תורה והלכה' בטור מיוחד לרגל פתיחת 'זמן אלול' בעולם התורה
- הרב ישראל אברמובסקי
- ל' אב התשע"ו
ביום ראשון הם ייפגשו בשטיבלאך המקומי רגעים לפני שיארזו את מזוודותיהם ויעלו לאוטובוס שיוביל אותם לבית החינוך ל'ישיבה' לקראת השנה החדשה.
בבית הכנסת הם יעמדו בתפילת הלל, ראש חודש 'אלול', ושניהם יזעקו יחדיו 'אנא ד' הושיעה נא, אנא ד' הצליחה נא' בתפילה עם תקווה גדולה לקראת השנה שהנה עוד רגע מתחילה. אך העומד מן הצד יבחין שאומנם המילים הם אותם המילים, התפילה אותה תפילה, אך הכוונה כל כך שונה.
האחד מתחיל שיעור א' בישיבה הגדולה, והשני מתחיל כבר שנה שניה. לאחד 'זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו', והשני כבר מבין ש'טוב לחסות בד' מבטח באדם'.
אני רוצה הפעם להקדיש את הדברים דווקא לאלו שמתחילים את השנה אך בעצם ממשיכים כי זו לא התחלה ממש חדשה.
אולי נקדיש מחשבה לרגעים על כל אלו שמתחילים שוב שנה חדשה, אך הפעם כבר בהיסוס, בדאגה, האם יצליחו להגשים את רצונם, או רק לרצות את המערכת. אולי הפעם ימצאו את מקומם, אולי ירגישו טעם לראשונה, או שוב יראו איך 'הים ראה וינוס הירדן יסב לאחור' הם זוכרים איך זעקו לו 'מה לך הים כי תנוס' אמנם ללא מילים, אבל הם נתנו כל כך הרבה סימנים אבל מסביב לא כל כך שמו לב.. לא ראו, לא שמעו..
והנה תפילת 'הלל' והמילים פורצות עם בכי ללא דמעות 'מן המצר קראתי' 'כי אני עבדך.. ובשם ד' אקרא'. אז ניזכר באותו זקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים. אחת, תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת, תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן, ומזהיר העוברים ואומר להם אע"פ שאתם רואים תחילתה של זו קוצים, לכו בה, שסופה מישור. וכל מי שהיה שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך לשלום ובא בשלום.
ונשאל את עצמנו האם אין דרך שתחילתה מישור וסופה מישור? וכנראה שאין, מכיוון שרק על ידי ההתמודדות עם ה'תחילתה קוצים' מגיעים אל סופה מישור.
אבל אם נתבונן ונשים לב, האם כתוב דרך של קוצים או דרך שתחילתה קוצים, אז מדוע פעמים הקוצים אינם נעלמים והמישור אינו נראה לעין. אכן כל ההתחלות קשות ונכון שתחילת הדרך בד''כ קוצים, אבל אין צורך לעבור דרך שלימה של קוצים בכדי להגיע למישור.
די לנו בתחילתה קוצים, ועלינו לדאוג שהדרך עצמה תהיה מישור.
וזו המשימה שמוטלת עלינו. על המחנכים, על האנשים שבידם להעלים אותם הקוצים ולגדל זר של שושנים, לסלול את הדרך בחשיבה מעמיקה על התאמה אינדיבידואלית לכל נשמה, אל נפיל זאת על כתפיהם של הנערים, נזכור שכל נפילה זו אות מצוקה, נזכור שאין ילד רע, שאין ילד שאינו רוצה את ההצלחה, נזכור שמאחורי כל התנהגות לא ראויה מסתתרת נשמה עם סיפור ועלינו לנסות לראות את כל התמונה.
ואין אלו הדברים הצדקה או הבנה אוטומטית לכל התנהלות שאינה כשורה, אך יש פה רצון להפעיל מערכת תמרורי אזהרה, לבל יהיו ידינו קלות על ההדק, או יותר מכך מפינו יפלטו משפטים ודברי תוכחה שלא רק שאינם מועילים אלא מובילים לפעמים לתהום הנשייה.
ואז בעוד שנה כאשר שוב יפגשו להם נערים בתחילת שנה חדשה בתפילת הלל יבקשו יחד שיפתחו להם שערי צדק 'אבא בם אודה י-ה'. ומן הצד תעמוד 'אם הבנים שמחה הללוי-ה'.
בבית הכנסת הם יעמדו בתפילת הלל, ראש חודש 'אלול', ושניהם יזעקו יחדיו 'אנא ד' הושיעה נא, אנא ד' הצליחה נא' בתפילה עם תקווה גדולה לקראת השנה שהנה עוד רגע מתחילה. אך העומד מן הצד יבחין שאומנם המילים הם אותם המילים, התפילה אותה תפילה, אך הכוונה כל כך שונה.
האחד מתחיל שיעור א' בישיבה הגדולה, והשני מתחיל כבר שנה שניה. לאחד 'זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו', והשני כבר מבין ש'טוב לחסות בד' מבטח באדם'.
אני רוצה הפעם להקדיש את הדברים דווקא לאלו שמתחילים את השנה אך בעצם ממשיכים כי זו לא התחלה ממש חדשה.
אולי נקדיש מחשבה לרגעים על כל אלו שמתחילים שוב שנה חדשה, אך הפעם כבר בהיסוס, בדאגה, האם יצליחו להגשים את רצונם, או רק לרצות את המערכת. אולי הפעם ימצאו את מקומם, אולי ירגישו טעם לראשונה, או שוב יראו איך 'הים ראה וינוס הירדן יסב לאחור' הם זוכרים איך זעקו לו 'מה לך הים כי תנוס' אמנם ללא מילים, אבל הם נתנו כל כך הרבה סימנים אבל מסביב לא כל כך שמו לב.. לא ראו, לא שמעו..
והנה תפילת 'הלל' והמילים פורצות עם בכי ללא דמעות 'מן המצר קראתי' 'כי אני עבדך.. ובשם ד' אקרא'. אז ניזכר באותו זקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים. אחת, תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת, תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן, ומזהיר העוברים ואומר להם אע"פ שאתם רואים תחילתה של זו קוצים, לכו בה, שסופה מישור. וכל מי שהיה שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך לשלום ובא בשלום.
ונשאל את עצמנו האם אין דרך שתחילתה מישור וסופה מישור? וכנראה שאין, מכיוון שרק על ידי ההתמודדות עם ה'תחילתה קוצים' מגיעים אל סופה מישור.
אבל אם נתבונן ונשים לב, האם כתוב דרך של קוצים או דרך שתחילתה קוצים, אז מדוע פעמים הקוצים אינם נעלמים והמישור אינו נראה לעין. אכן כל ההתחלות קשות ונכון שתחילת הדרך בד''כ קוצים, אבל אין צורך לעבור דרך שלימה של קוצים בכדי להגיע למישור.
די לנו בתחילתה קוצים, ועלינו לדאוג שהדרך עצמה תהיה מישור.
וזו המשימה שמוטלת עלינו. על המחנכים, על האנשים שבידם להעלים אותם הקוצים ולגדל זר של שושנים, לסלול את הדרך בחשיבה מעמיקה על התאמה אינדיבידואלית לכל נשמה, אל נפיל זאת על כתפיהם של הנערים, נזכור שכל נפילה זו אות מצוקה, נזכור שאין ילד רע, שאין ילד שאינו רוצה את ההצלחה, נזכור שמאחורי כל התנהגות לא ראויה מסתתרת נשמה עם סיפור ועלינו לנסות לראות את כל התמונה.
ואין אלו הדברים הצדקה או הבנה אוטומטית לכל התנהלות שאינה כשורה, אך יש פה רצון להפעיל מערכת תמרורי אזהרה, לבל יהיו ידינו קלות על ההדק, או יותר מכך מפינו יפלטו משפטים ודברי תוכחה שלא רק שאינם מועילים אלא מובילים לפעמים לתהום הנשייה.
ואז בעוד שנה כאשר שוב יפגשו להם נערים בתחילת שנה חדשה בתפילת הלל יבקשו יחד שיפתחו להם שערי צדק 'אבא בם אודה י-ה'. ומן הצד תעמוד 'אם הבנים שמחה הללוי-ה'.
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות