מה בין א' אלול לאחד בספטמבר // הרב נורדמן

המפגש בין מערכת החינוך הכללית החוזרת לשגרה לבין עולם הישיבות - עולם התורה החוזר לקדושה ולגמרא קורה בכל שנה מחדש אבל לא באותו תאריך. בדרך כלל הראשון לספטמבר יוצא הרבה אחרי ראש חודש אלול. השנה, התאריכים חופפים. זו הזדמנות נדירה לנצל השנה יותר מתמיד את החודש הזה להטמעת ערכי היהדות והמסורת ולהציג בפני התלמידים את יופי החגים הבאים עלינו לטובה.

חשיבות יתרה אני רואה באפשרות שניתנה לנו כאנשי חינוך והוראה בחינוך הכללי לנצל את החודש לפני החגים להכין את תלמידינו כראוי לימים הנוראים וימי החגים שהם הם היסודות של העם היהודי, והשנה במיוחד.

ההבדל המהותי בין האדם לשאר בעלי החיים, הוא היותו של האדם בעל בחירה חופשית. זאת, בניגוד לכל יתר ברואי תבל, שכל מהלכיהם מוכתבים על פי חוקים קבועים הניתנים לחיזוי מראש. לעומת זאת, בזכות הבחירה החופשית האדם מסוגל להפתיע תמיד. התחזיות ביחס להתנהגותו, לעיתים תכופות מתבדות כליל.

אמנם גם בגופו של האדם פועלים חוקי טבע, כדרך שהם פועלים על בעלי החיים, אולם בנוסף לכך, האדם מסוגל לפעול על פי רצונו החופשי בדרכים בלתי צפויות. דרכי התגובה של האדם לכל מצב אפשרי הן רבות ומגוונות, מעבר לטבעו ולתכונותיו. אפשרות זו של בחירה היא המאפיינת את מין האדם, והיא ההופכת אותו לנזר הבריאה.

זו יסוד הבחירה על רגל אחת.

*

כאמור, הבחירה החופשית היא הסממן הבולט של עליונותו הרוחנית הבלתי מעורערת של האדם על פני כל יתר היצורים. התורה מדגישה עיקרון זה במקומות רבים. אחד מהם מופיע בתחילת הפרשה: "ראה אנכי נותן לפניכם... ברכה וקללה, הברכה - אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו".

וכך כתב אדוננו הרמב"ם בספרו (הלכות תשובה ה, א): "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, ואין הקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע... ולדעתם דבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים, וכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום, כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים". עד כאן לשונו הזהב של הרמב"ם.

הקב"ה רצה להיטיב לברואיו, ולכן, נטע בהם את כוח הבחירה החופשית. באמצעות כוח זה מסוגל האדם לבחור את דרכו בחיים על פי רצונותיו ולהחליט על צעדיו בהתאם לכושר שיפוטו האישי. אלמלא הייתה ניתנת ביד האדם היכולת לבחור בעצמו את מהלכיו, לא היה טעם להטיל עליו מצוות או חיובים כלשהם.

אם הכול מוכתב מראש וניתן לצפות מראש את העתיד להתרחש, אין משמעות לשכר או לעונש המיועדים לאדם. לא יעלה על הדעת שיש להעניש אדם בשל מעשים רעים שאינו אחראי להם. כמו כן, אין מקום לשלם לאדם שכר על מעשיו הטובים שעשה שלא בבחירתו. ואמנם, לבעלי חיים לא מיועד שכר או עונש, שהרי הבחירה החופשית נעדרת מהם.

לעומתם האדם, בעל בחירה החופשית, בוחר בעצמו את השכר והעונש שיוטלו עליו. האדם לא יוכל לומר אחר כך: לא ידעתי, טעיתי. הבחירה והברירה היו בידך ויכול היית לבחור בחיים ובטוב במקום ברע ובשלילי.

*

שנה חדשה בפתח. חלון הזדמנויות נפתח עבור המחנכים, המורים והתלמידים. דף חדש ונקי נפרס על השולחן, וההחלטה כיצד הוא ימולא, נתונה בידי כל אחד ואחת מאתנו.

רבים שואלים: על מי מוטלת חובת החינוך? האם ההורים הם אלו הצריכים להתאמץ ולהתייגע למען חינוך הילדים, או שמא המורים, המקבלים משכורת ומחויבים למוסר עבודה גבוה?

התשובה היא, גם וגם. גם להורים וגם למורים ישנה אחריות לחינוכו של הילד. שילוב הכוחות כולם, כשמצד אחד ההורים נותנים גיבוי מלא למורים ולהנהלה ומיישרים קו עם החלטות בית הספר, ומאידך, המורים קשובים לצרכי התלמיד, יודעים להתנהל מול ההורים ולכבד את מקומם, זהו המתכון הבדוק ומנוסה לחינוך לערכים והקניית משמעת בקרב התלמידים. המושג 'בית הספר' לא היה קיים מאז ומעולם. בימי בראשית, לא הלכו הילדים לבית הספר.

מי שדאג לחינוכם על כל המשתמע מכך, היו ההורים. הניצנים הראשונים למיסוד מערכת החינוך בתולדות ישראל ולהפיכת החינוך לנושא שגם הציבור נוטל עליו אחריות, נראו לראשונה בתקופת בית שני. בתקופה זו תוקנו תקנות המרחיבות את חובת החינוך ומטילות אותה גם על הציבור. התקנה הקדומה ביותר, המיוחסת לרבי שמעון בן שטח והנזכרת בתלמוד הירושלמי, היא זו: "והוא התקין... שיהיו תינוקות הולכים לבית הספר".

תקנה דומה מיוחסת ליהושע בן גמלא. על תקנה זו אנו למדים מן התלמוד הבבלי (בבא בתרא כא, א): "אמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחילה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה. התקינו שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים. עד שבא יהושע בו גמלא ותיקן שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסים אותו כבן שש כבן שבע".

דברים חריפים ביותר: "אלמלא הוא, נשתכח תורה מישראל". כלומר שרב סבר, שאילו היינו מפקידים את חינוך הילדים רק בידי ההורים, הרי שהיינו מגיעים למצב של חוסר למידה, עד כדי שכחה. ותקנה זו של יהושע בן גמלא, מנהל בית הספר הראשון נשמרת בקפידה עד היום

נמצאנו למדים כי חובת החינוך מוטלת הן על ההורים והן על המורים. למעשה, האחריות לחינוכו של הילד מוטלת על ההורים. כמובן שהמערכת החינוכית צריכה לעשות הכול למען חינוכו של הילד, אך ההורים אינם יכולים להתנער מאחריותם.

אולי ניתן לדרוש זאת בדרך צחות בדברי חז"ל. חכמינו זיכרונם לברכה דרשו על הכתוב "ושיננתם לבניך" - אלו התלמידים. לכאורה, אם כוונת הכתוב לזרז את המורים בשינון התלמידים היה לו לומר ושיננתם לתלמידיך, ולמה זה אכן כתבה התורה כך ולמדו חז"ל אחרת?

אלא, רמז יש כאן: שני לימודים נלמדים מהכתוב. ההורים -– אין אתם בני חורין להיפטר מבניכם ועליכם קודם כל מוטלת העול לחינוכם ולקידומם, אתם גם אחראים לבדוק בכל עת את מצב הילד במוסדות ולפקח עין על גידולו. אמנם, מי שבפועל עושה זאת בשליחותכם, הם המורים, ולכן דרשו חז"ל "ושיננתם לבניך - אלו התלמידים".

לתגובות [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!